אם חשבתם שהשנה הזו לא יכולה להיות הזויה יותר, הגענו למרץ 2026, והמציאות הישראלית החליטה לעשות לנו פליק-פלאק לאחור היישר אל תוך מופע קרקס שבו הפיל דורך על מנהל הזירה, הליצנים מנסחים חוקי יסוד, ומנהל דוכן צמר הגפן המתוק מקבל את המפתחות לכספת.
השבוע, רבותיי, בזמן מלחמה כשטילים נופלים על ערי ישראל וצה"ל פועל באיראן , לבנון ועזה , התרחש נס משפטי. מסמך פלאי, עב כרס, המשתרע על פני לא פחות מ-17 עמודים נוטפי קדושה, יומרנות ופסוקים, שוגר אל בית הנשיא. על החתום? לא אהרן ברק או מאיר שמגר, ואפילו לא יריב לוין (שנזכר פתאום, באיחור אלגנטי, שיש לו "ניגוד עניינים" מול הבוס). על החתום מתנוסס שמו של ממלא מקום שר המשפטים לענייני חנינות, השר עמיחי אליהו.
כן, אותו עמיחי אליהו. האיש שבתחילת המלחמה הציע בנונשלנטיות מחרידה לפתור את בעיותינו בעזה בעזרת פצצת אטום, גילה פתאום נשק יום הדין מסוג חדש: פצצת חנינה תרמו-גרעינית, המיועדת לאדות את ההליך הפלילי של ראש הממשלה.
האירוניה כאן כל כך סמיכה שאפשר לחתוך אותה בגרזן. הרי כשעמיחי אליהו פלט את הגיגיו האטומיים, בנימין נתניהו מיהר להתנער ממנו כאילו היה סושי שעמד יומיים בשמש. "דבריו של השר אליהו מנותקים מהמציאות," זעק אז ראש הממשלה, ואף הודיע על "השעייתו" מישיבות הממשלה. השעיה שהחזיקה מעמד בדיוק דקה וחצי. והנה היום, גלגל מסתובב לו: נתניהו, שזרק את אליהו מתחת לגלגלי האוטובוס, מניח כעת את גורלו המשפטי ואת כרטיס היציאה שלו מהכלא בידיו של אותו פירומן בדיוק. מדהים איך פתאום אליהו כבר לא "מנותק מהמציאות", אלא איש סוד המופקד על תורת הנסתר של מחלקת החנינות. איש שביום-יום מפגין אדישות מקפיאה לסבלם של חטופים, מפונים ואזרחים שאינם ממחנהו, הופך פתאום למאמא תרזה של הפוליטיקאים הנאשמים, ומדבר ברוך על "חסד", "רחמים" ו"פיוס".
אבל כשצוללים אל תוך הטקסט המכונן הזה, מבינים מיד שאין שום סיכוי שעמיחי כתב את היצירה הזו לבד. זהו לא מסמך משפטי; זו יצירת אמנות אקלקטית. בין השורות, בין פסוק לפסוק, מבצבצת בבירור טיוטה שנכתבה, נערכה והודפסה בשלושה קולות שונים.
קול א': הפסיכולוגית מקיסריה
הקול הראשון בוקע היישר ממעמקי הנפש הפצועה של הגברת הראשונה, שרה נתניהו בכבודה ובעצמה. אף משפטן שפוי לא היה מקדיש פסקאות שלמות (עמוד 3 במסמך) לתיאור "המשאבים הנפשיים הכרוכים" בהליך הפלילי. השר אליהו קובע כי זמנו של ראש הממשלה הוא "משאב ציבורי מוגבל ולא בר-תחליף" (עמוד 14). אפשר ממש לשמוע את רקיעת הרגל ואת צקצוק השפתיים של הגברת, שמסבירה לשר המורשת שבעלה פשוט עייף מדי, חשוב מדי ורגיש מדי בשביל לשבת על ספסל עץ קשה במחוזי, ומישהו חייב לארגן לו פתק שחרור. הרי "התעקשות המערכת על מיצוי הדין", נכתב שם, "משולה לעיסוק דקדקני בנהלי הבטיחות של מכבי האש, שעה שהבית כולו עולה בלהבות". הבית נשרף, אז למה להתקטנן על משפט קטן?
קול ב': ילד הפלא ממיאמי
אם הפסיכולוגית סיפקה את המסגרת הרגשית, הרי שהבן-יקיר-לי, יאיר נתניהו, תרם את הטינופים. כל פרק ו' במסמך, המוקדש ל"התנהלות השערורייתית של היועצת המשפטית לממשלה", נראה כאילו הועתק ישירות מפוסט זועם בטלגרם או מציוץ רעיל ממיאמי. הפקידים האפורים במחלקת החנינות דרשו בחוות הדעת שלהם הודאה באשמה. אבל לילד ממיאמי, דרך צינור הפליטה של השר אליהו, אין סבלנות לתקדימים משעממים. הוא נכנס בגלי בהרב-מיארה ב-200 קמ"ש: "הרפתקנות תביעתית", "בוז לשלטון החוק", "אדישות לאינטרס הציבורי". שום בקשת "חסד ורחמים" אינה שלמה בלי כניסה חזיתית באמ-אמא של התביעה הכללית. נימוק חנינה מדהים: "אדוני הנשיא, תן לו חנינה, כי התובעת שלו היא פושעת שערורייתית".
קול ג': הפלפול הגרעיני של השר
ועל כל התבשיל המשפחתי מנצח עמיחי בעצמו, שמספק פלפולים תיאולוגיים שחושפים את הפער הקומי בין הניתוח המקצועי של המשפטנים לכתיבה הפואטית שלו.
המשפטנים כותבים בעורכדינית: סמכות החנינה אינה שואבת את כוחה במנותק מהודאה ולקיחת אחריות. אי אפשר לבקש רחמים כשאתה משוכנע שתופרים לך תיק. אבל לעמיחי אין צורך בחוק הפלילי – יש לו את ספר שמות. בפסקה לשונית מאלפת (עמוד 13), הוא מסביר לנשיא שהמילה "חנינה" מגיעה בכלל מהמילה "חינם"! כן, הוא מצטט: "וחנותי את אשר אחן - מי שאין לו, אני עושה לו חינם".
איזה היגיון מבריק ואיזו התאמה קוסמית ללקוח! הרי אם יש משהו שכולנו יודעים שראש הממשלה שלנו מעריך באמת ובתמים, זה לקבל דברים בחינם. סיגרים בחינם, שמפניה בחינם, כביסה בחינם. למה להתקטנן על חפצים גשמיים כשאפשר לקבל זיכוי משפטי קומפלט ללא תמורה על חשבון הבורא (ובחתימת הנשיא)? נתניהו לא אשם, הוא פשוט הצרכן הגדול ביותר של חסד אלוהי בחינם.
ואם כבר מגייסים את התנ"ך, למה לא לקפוץ גם לתקופת הרנסנס? במסמך, השר אליהו משווה את הדרישה של מחלקת החנינות מנתניהו להודות באשמתו... למשפט גלילאו גליליי! קראתם נכון. גלילאו נרדף, עונה ונכלא על ידי האינקוויזיציה משום שהעז לטעון שכדור הארץ נע סביב השמש. ראש ממשלתנו, לעומתו, "נרדף" כי הוא פשוט מסרב להאמין שכדור הארץ איננו נע סביבו. השר מסביר לנו שלדרוש הודאה ממי ש"תופרים לו תיק" זו כפייה של דת הפרקליטות. ואף על פי כן, נוע תנוע!
הנשק הסודי: סבא
אבל שיא המסמך, הדובדבן שבקצפת הרדיואקטיבית הזו, מגיע ממש בסוף (עמוד 16). אחרי שסיים עם גלילאו, חינם, וחורבן בית שני, עמיחי שולף את כלי הנשק האולטימטיבי שלו, זה ששום פקיד במשרד המשפטים לא יכול להתחרות בו: סבא שלו.
וכך הוא כותב: "מבקש אני ממך... בשם סבי הגדול, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, אשר אהבת ישראל ודאגת האומה בערו בעצמותיו... ללכת בדרכו המנהיגותית האמיצה של אביך, נשיא המדינה השישי חיים הרצוג".
שחמט, משפטנים עלובים! כשהטיעונים המשפטיים נגמרים, כשהראיות בתיק 4000 לא מסתדרות לכם, תמיד אפשר להביא פתק מהסבא. מה השלב הבא בדיוני ההוכחות בתיק 1000? זיכוי מאשמה כי האדמו"ר מלובביץ' הופיע בחלום של צוות ההגנה?
ויותר מכך, המניפולציה הפסיכולוגית על הנשיא הרצוג מושלמת: "תהיה גבר כמו אבא שלך". אבא שלך חנן את אנשי השב"כ בפרשת קו 300 למרות שריסקו למחבלים כפותים את הראש עם אבן, אז למה שאתה לא תחון ראש ממשלה שמחץ למדינה שלמה את התקווה תמורת סיקור אוהד בוואלה? הרי זה בדיוק אותו דבר!
הו, איזה חזון מטורף משורטט לנו כאן. בשנייה שבה הנשיא ייכנע לסחטנות הרגשית ויחתום על החנינה – ינחת כאן שלום עולמי. המשפטנים יעברו הסבה מקצועית לכתיבת פיוטים, יאיר יחזור ממיאמי ויפתח חברת קבלנות לסיורי סליחות, החרדים יפרצו את שערי הבקו"ם ויסתערו על רפיח עם מסכת בבא קמא פתוחה, ואיתמר בן גביר יקים סיירת לחלוקת סוכריות טבעוניות בצמתים. והדובדבן? שרה תזמין את גלי בהרב-מיארה לכוס תה וסיגר (הכל על חשבון המדינה, כמובן. הרי סגרנו שזה "חינם", לא?).
אבל עד שהאוטופיה הזו תגיע, נשארנו עם מסמך אחד שמוכיח דבר פשוט: במדינה שבה אנו חיים כיום, כשיש לך טיוטה שמכתיבה האישה מבלפור, טינופים שזורק הילד ממיאמי, פלפולים מופרעים של שר שרוצה להפיל עלינו פצצת אטום, וגיבוי היסטורי מסבא רב-בריח בשמיים – מי, למען השם, צריך את שלטון החוק?
פוסט מיום 30/11/2025 - על בקשת החנינה
השבוע, רבותיי, התרחש נס. לא נס פך השמן, אלא נס פך הדיו. מכתב מנומק, עב כרס ומרטיט לבבות שוגר אל בית הנשיא על ידי פרקליטיו של ראש ממשלתנו, ובו דרישה צנועה, כמעט ביישנית: תנו לו חנינה.
אלא שמיד כשצללתי אל הטקסט, דמעות של התרגשות הציפו את משקפיי. שהרי האזרח הקטן והחשדן עלול לחשוב שמר נתניהו מבקש לבטל את משפטו כי לא מתחשק לו לעמוד על הדוכן בדצמבר ולענות לשאלות קנטרניות על שמפניות וסיגרים בזמן מלחמה. הו, קטני אמונה שכמותכם! המכתב מבהיר זאת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: הוא לא מבקש את החנינה בשבילו. חלילה. הוא מבקש אותה בשבילנו.
זוהי ההקרבה האולטימטיבית. האיש מוכן לוותר על הזכות הבסיסית להוכיח את חפותו, רק כדי שהעם הזה יתאחד. כן, כן. זהו ההיגיון הצרוף: כל עוד המשפט מתנהל, העם משוסע. ברגע שבו הנשיא יחתום על החנינה – פוף! השלום הפנימי יפרץ כמעיין המתגבר.
אני כבר רואה את זה בעיני רוחי. בשנייה שתתקבל החנינה, יריב לוין ייכנס ללשכתו, יגרוס את הרפורמה המשפטית ויאמר: "זהו, קיבלנו מה שרצינו, מעכשיו רק דמוקרטיה ליברלית ושיוויון זכויות מלא". שמחה רוטמן ירוץ לחבק שופטי עליון ויציע להם קפה הפוך עם חלב שקדים.
אבל זה לא עוצר שם. הו, לא. הרי החנינה היא "לטובת העם". ומה טוב יותר לעם מאחדות? החרדים, ששמעו שביבי קיבל פטור מהמשפט, יבינו מיד את גודל השעה. אוטובוסים עמוסים בבחורי ישיבה ידהרו לבקו"ם בשירת "אני מאמין", כשהם משאירים מאחור את הסוגיות של אביי ורבא לטובת סוגיות של נגמ"ש ואפוד קרמי. בן גביר יודיע חגיגית שהוא מפסיק לחלק נשק לכל דורש ומתחיל לחלק פרחים בגדה המערבית כדי לקדם את חזון שתי המדינות. הסיפוח? הוא יהפוך לסיפוח לבבות בלבד. הכל בזכות אותה חתימה קטנה של הנשיא. איזה חזון! איזו אידיליה!
וישנה גם שאלת העיתוי, כמובן. הציניקנים ישאלו: "למה עכשיו?". הרי מיד אחרי השבעה באוקטובר, כשהמדינה באמת הייתה זקוקה לליטוף של אחדות, ראש הממשלה היה עסוק מדי. הוא היה טרוד במשימות לאומיות דחופות, כמו מחיקת ציוצים שמאשימים את ראש אמ"ן בבוקר של הטבח, או בדיקה קפדנית של מי בדיוק לא העיר אותו ב-06:29. אז, בזמן שחיפשנו את הראש, הוא היה עסוק בלחפש אשמים.
אבל עכשיו? אוהו, עכשיו זה הזמן. דווקא שהעדות שלו מתקרב לשיאה כמו רכבת משא נטולת בלמים, פתאום נזכר המנהיג ש"טובת העם" מחייבת לעצור הכל. לא כי הוא חושש לעמוד שם, מזיע, ולהסביר למה הוא אישר הטבות לבעלי הון. מה פתאום. הוא פשוט חרד שמא המראה שלו על דוכן העדים יפגע במורל הלאומי. הרי איך יוכל חייל בעזה להילחם, בידיעה שהמנהיג שלו נאלץ לענות אמת ושלא ניתן לשקר תחת שבועה? זה הרי סיכון ביטחוני ממדרגה ראשונה!
ושיא האירוניה, רבותיי, הוא בשימוש במונח "ממלכתיות". המכתב זועק לממלכתיות. אותה ממלכתיות שנרמסה עד דק. הרי זה אותו אדם שכששואלים אותו "מי אחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה?", הוא עונה "כולם חוץ ממני", וכשמציעים לו להקים ועדת חקירה ממלכתית – הוא בורח ממנה כמו מאש, בטענה ש"עכשיו לא חוקרים" ו-"צרכים הסכמה לאומית רחבה", כלומר אני אמנה את החוקרים ואומר להם גם מה לחקור.
אז בואו נעשה סדר בהיגיון הקישוני החדש:
כדי לחקור את המחדל – אסור להקים ועדת חקירה ממלכתית, כי אין אמון בממלכה.
אבל כדי לחלץ את המנהיג ממשפט פלילי – חובה לתת חנינה ממלכתית, כי זה "חיוני למאמץ המלחמתי".
מי שלא לוקח אחריות על הטרגדיה הגדולה ביותר של העם היהודי מאז השואה, מבקש כעת שהעם ייקח אחריות עליו וישחרר אותו מעולו של החוק. למה? כי הוא "עסוק". זה שהצהיר בבית משפט שאין לו קושי לנהל מדינה במקביל לבית לניהול תיקיו בבית משפט פתאום עסוק. הוא עסוק בלנהל את המלחמה שהוא הבטיח לנו שתיגמר בניצחון מוחלט, בדיוק כמו שהוא הבטיח שהחמאס מורתע וכסף קטארי זה שקט תעשייתי.
אז אנא מכם, כבוד הנשיא, שקול זאת בחיוב. אם תחתום, אולי באמת תבוא האחדות. האחדות של כולנו בצחוק מר ומתגלגל על כך ששוב, ובפעם המי-יודע-כמה, סיפרו לנו שהשתן שיורד עלינו הוא בכלל גשם של ברכה.
שלכם,
האזרח הקטן (שעדיין מחכה לחנינה על הדו"ח חניה מ-2018).
כל עוד ביבי חי - הוא ימשיך לפלג, והעם וימשיך לסבול
השבמחק