ריסון תקציבי בסביבת ריבית נמוכה למדינות עם חוב נמוך - פוגע בשיוויון - פרסום חוזר

כתבה מכלכליסט על מחקר של קרן המטבע המאיר את נזקי הגישה "הניאו - ליברלית" בכלכלה -


במאי 2016 פרסמתי הפוסט מטה. הדברים שנכתבו ב - 2016 הולכים ומתקדמים לקראת קונצנזוס במשרד האוצר ובנק ישראל. המונח "גרעון בהון" המבטא השקעה ממשלתית נמוכה מדי בנכסים הוניים - מבתי ספר ובתי חולים דרך מערכות תחבורה ועידוד השקעות הוניות בשיפור הפריון הופך למושג שגור. 

אין לי ספק כי הכישלון הגדול ביותר של הממשלה האחרונה הוא בתוכנית "מחיר למשתכן" שגרמה לאובדן הכנסות מדינה  של מיליארדי ש"ח שהיו יכולים להיות מופנים לבניית דיור ציבורי או תחבורה. במחיר של 250-300 אש"ח לדירת חדר ניתן לבנות כ- 4000 דירות. מחיר למשתכן עלתה עד כה כ- 5 מיליארד ש"ח שהיו יכולים להתרגם ל- 20,000 דירות קטנות להשכרה לסטודנטים , חיילים בחובה ובקבע, חיילים משוחררים לתקופה של מספר שנים , זכאי דיור ציבורי, דיור מוגן וכו' שהוצאתם משוק השכירויות  הייתה מקטינה את הביקוש לדירות ובכך תורמת לירידת מחירים.

הפוסט המקורי

"הגישה הניאו-ליברלית, שתומכת בפתיחת שווקים להון זר ומתעדפת צמצום חובות, שולטת במערב 30 שנה. כעת דווקא אנשי קרן המטבע הבינלאומית מכים על חטא. במחקר חדש הם טוענים שהגישה, שישראל אימצה בחום, לא תורמת לצמיחה ומגדילה את אי-השוויון"

החזון הניאו־ליברלי - של הקטנת המגזר הציבורי, מלחמה חסרת פשרות בחוב הלאומי וזרימה חופשית של ההון יושם בישראל החל מימי בנימין נתניהו כשר אוצר ולמעשה יישומו מאז השלים את הפיכת ישראל ממדינה סוציאליסטית בדגם האירופאי למדינה קפיטליסטית (כמעט)  בצלמה ודמותה של ארה"ב.

אני עצמי מסכים עם חלקים רבים בחזון הניאו ליברלי, בעיקר בפתיחת המשק להון זר / ייבוא והקטנת המגזר הציבורי, אך אינני מסכים עם דרך יישום הקטנת המגזר הציבורי בישראל וכל הנושא של הקטנת היקף החוב הציבורי "בכל תנאי" בדגש על השימוש בגרעון ככלי לסגירת פערים חברתיים תוך ניצול סביבת ריבית נמוכה.



כתבתי מספר פעמים בעבר על הקשר בין גרעון לסגירת פערים חברתיים בתחום של ביצוע פרויקטים ע"י הממשלה ובדגש על דיור ציבורי (אפשר לעיין בדף על שוק הדיור) , שני פוסטים המייצגים את התפיסה:

ממשלה מגייסת ב- 1% במח"מ של 25  - מדוע אין הגברת השקעות ממשלתיות? - חלם ה-  7%
להעלות את הגרעון הממשלתי ל- 7%


יש הבדל של שמיים וארץ בין שימוש בתקציב הממשלה לצמצום אי שוויון באמצעות הוצאה שוטפת (למשל תשלומי העברה)  לבין ביצוע השקעות המצמצמות את אי השוויון או יוצרות באופן מובהק תשואה חיובית למשק.   ההבדל בין הוצאה להשקעה טמון בעובדה  כי להשקעה יש תשואה המדידה  למשק  ואילו להוצאה יש תועלת שנתית המתבטאת סטטיסטית (למשל פחות אוכלוסיה מתחת לקו העוני).

אין לי כל ספק כי הגדלת הגרעון ב- 10 מליארד ש"ח המיועדים  לבניית 40,000 דירות חדר להשכרה (250 אלף ש"ח ליחידה) יתרמו להקטנת אי השוויון יותר מכל תוכנית ממשלתית המבוססת על "הוצאה" בבסיס התקציב.

הגיון דומה פועל בתחום התחבורה - התועלת הכלכלית של מערכות הסעת המונים אינה מוטלת בספק , אך הפרויקטים מקודמים לאט ותלויים בתקציב השוטף של משרד התחבורה. האבסורד הוא שאם משרד התחבורה לא מצליח לממש את תקציב הפיתוח בשנה מסוימת, העודפים בסופו של דבר מגיעים לשימושים אחרים של המדינה - בדר"כ במשרד הבטחון וכך נוצרת אשליה של תקצוב רב שנתי ברמה מסוימת. הקצאה תקציבים לפרויקטי תשתית תחבורה כ"קופסה רב שנתית" ע"ח הגרעון תאפשר מיקוד הוצאת הכספים לייעודם המקורי ולא כמקור להעברת תקציבים לסעיפים אחרים.

על התנהלות המדינה להתאים לפעילות של כל ארגון כלכלי - על ההוצאות להיות שוות להכנסות ואילו ההשקעות יכולות להיות ממומנות באמצעות הלוואות (=גרעון). כל עוד ההשקעות מניבות תשואה העולה על עלות המימון ורמת המינוף אינה גבוהה מסף מסויים - להיקף ההשקעה השנתי (כלומר לגרעון) , אין משמעות.

הבעיה העיקרית במימוש עיקרון ניהולי זה היא חוסר במידע.  בתקציב המדינה אין הבחנה בין הוצאה שוטפת להשקעה נושאת תשואה. צעד ראשון ראוי הוא להתחיל לפרסם את המידע בתקציבי המשרדים כך שיהיה ברור מהם הפרויקטים בכל משרד , היקפם והתשואה למשק הצפויה מישומם.  רק כך אפשר יהיה להעמיד סעיף הוצאה שנתי של "סיוע בשכ"ד לזכאים" אל מול השקעה בפרויקט "דיור ציבורי"