הופתענו בשבת.
היום יום חמישי.
המילואים התייצבו.
עשרות גדודים בעוטף עזה.
מדוע אף צוות קרב חטיבתי משוריין טרם חצה את הגדר? הפתעה מבטלת את הסיסמא לעבור מייד מ- 0 ל 100?
שוב נשכח שישראל זקוקה למערכה קצרה? שהזמן יקר? שתמיד הסבלנות הבינלאומית פוקעת?
האם הוכנו מחנות שבויים גדולים?
האם מתגלגלת הקמתם של מחנות אוהלים לפליטים לשיכון נשים ילדים וזקנים עזתים באופן זמני בישראל עד הקמתם בשטחי הרצועה?
האם מתגלגלת הקמתם של בתי חולים שדה עם סיוע בינלאומי לטיפול באזרחי עזה פצועים?
האם מישהו עובד מול הקהילה הבינלאומית על איך מנהלים את עזה לאחר הכיבוש?
מצברי הלגיטימציה מלאים עד תום אך הם יתרוקנו. ישראל חייבת לעשות כל מעשה הומניטרי אפשרי כלפי אוכלוסיית אוייב שתיכבש אחרת דעת הקהל הבינלאומית תתהפך.
יכול להיות שמדינת ישראל אינה מתכוונת לכבוש את עזה ולהשמיד את החמאס אלא אנו , בלי משים, מתגלגלים ל- "סבב הרתעה" נוסף רק שהפעם בעוצמה גדולה?
==============
על תחושת השליחות, אחריות הלוחמים והשכול באסון ברמה לאומית כתב חיים גורי כשכתב בדם ליבו , בזמן אמת , על חבריו ב- "מחלקת ההר" - ה- ל"ה:
ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.
ראה, אימותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים,
ומפץ רימונים מקרוב ודליקה ואותות מבשרים סערה!
האמנם תטמינונו כעת?
הן נקום והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה.
נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה,
כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.
לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה.
הוא זוכר מלותינו עד תום. עוד קניו לוהטים
ודמנו מותז בשבילים שעל - שעל.
עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.
האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים
ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?
ראה, איזה לילה גדול ורחב.
ראה, פריחת כוכבים במחשך.
ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ממתין לאישור