כשהרשות הפלסטינית פרקה את עצמה

 

חלק ב- הדרך לריבונות ישראל באיו"ש

זה קרה ביום ראשון, בשעה 10:00 בבוקר בדיוק. השמים מעל רמאללה היו בהירים, כחול ים-תיכוני שקרן, מנותק לחלוטין מרעידת האדמה הגאופוליטית שהתרחשה על הקרקע. לא נורתה ירייה אחת. לא נשרף צמיג אחד. הדרמה האמיתית התחוללה בשקט המצמית שבו מפקד המשטרה הפלסטינית, הגנרל חוסאם אל-דין, יצא מרחבת המוקטעה, צעד לעבר מפקד חטיבת בנימין, אלוף-משנה דוד  ("דודי") אישאל, והושיט לו את המפתחות.

לא מטאפורה. צרור מפתחות פיזי, כבד, של שערי מתחם הממשל, תלוי על מחזיק מפתחות זול עם תמונה דהויה של כיפת הסלע.

"זה שלכם עכשיו," אמר הגנרל הפלסטיני בעברית מצוחצחת, שריד לשנותיו בכלא הישראלי בשנות ה-80. הוא פנה לאחור, סימן לפקודיו, ובזה אחר זה, באקט של משמעת צבאית מופתית שהזכירה צבאות אירופאים ולא מיליציות מזרח-תיכוניות, הניחו 400 שוטרים פלסטינים את רובי הקלאצ'ניקוב שלהם בערימות מסודרות על האספלט. הם פשטו את המדים הירוקים, קיפלו אותם, ולבושים בבגדים אזרחיים – ג'ינסים, חולצות מכופתרות, טי-שירטס של מותגים – החלו לצעוד הביתה. הטקס חזר על עצמו בכל הערים הפלסטיניות. 

ברקע, על התורן הגבוה שמעל קבר ערפאת, המקום המקודש ביותר ללאומיות הפלסטינית החילונית, הורד הדגל הפלסטיני. הוא לא נשרף, הוא לא נקרע. הוא קופל במשולשים מדויקים, בכבוד, כמו בטקס יום הזיכרון. במקומו, באיטיות מהססת, כאילו היד המושכת בחבל מסרבת להאמין למעשיה, הונף דגל ישראל. הכחול והלבן התנופפו ברוח הקרירה של הרי בנימין, מעל הקבר של האיש שהמציא את המאבק המזוין נגד אותו דגל בדיוק.

כך הסתיים הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא בחתימה על מדשאות הבית הלבן, אלא בכניעה שהיא הניצחון המתוחכם בהיסטוריה.

המהלך נרקם שלושה שבועות קודם לכן, בחדר הישיבות הממוזג בקומה העליונה של המוקטעה. הדור החדש של ההנהגה הפלסטינית, ה"צעירים" (בני ה-50 פלוס), הבינו  שהמשחק נגמר. המפות שעל הקיר הראו את המציאות: גושי ההתנחלויות חנקו את הערים, כבישים עוקפים ביתרו את השטח, והעולם התעייף. הפרדיגמה של שתי המדינות הפכה לבדיחה עצובה.

"אנחנו מפסיקים להיות קבלני הביצוע של השב"כ," אמר היושב ראש החדש, משפטן בוגר הרווארד שמעולם לא החזיק נשק. "ישראל רוצה את כל הארץ? בבקשה. שתקבל אותה. אבל שתקבל גם אותנו."

הלוגיקה הייתה אכזרית ופשוטה: להשתמש בכוח של היריב נגדו. אם אין מדינה פלסטינית, יש רק מדינה אחת בין הים לירדן. ובמדינה הזו, בשנת 2030, העולם לא יקבל משטר שבו לקבוצה אחת יש זכויות הצבעה ולשנייה לא. "אנחנו לא דורשים עצמאות," הוסכם בחדר, "אנחנו דורשים סיפוח. מדינה אחת לשני עמים.  אנחנו דורשים תעודות זהות כחולות. דרום אפריקה, לא אלג'יריה. אנחנו דורשים להיות ערביי ישראל.  נשאל את העם לדעתו."

שבועיים אחרי החלטת ההנהגה הפלסטינית  , זה היה יום שלישי בחודש מאי, אבל זה הרגיש כמו יום הדין. בקלפי מס' 42 בבית הספר לבנות בג'נין, לא היו מטעני חבלה. היו רק תיבות פלסטיק שקופות עם סמל האו"ם.

אחמד, סטודנט להנדסה, יצא מהפרגוד עם חיוך. "סבא שלי נלחם ב-48' עם רובה ישן," הוא אמר לכתבת של CNN. "אבא שלי זרק אבנים ב-87'. אני? אני מפיל את הציונות עם פתק נייר קטן."

השאלה על הפתק הייתה חדה כתער: "בעד/נגד איחוד מלא עם מדינת ישראל".

ממשלת ישראל ניסתה למנוע את המשאל. היועצת המשפטית לממשלה קבעה שהוא "בלתי חוקי". הצבא איים בסגר. אבל כשמיליון וחצי פלסטינים יצאו לרחובות עם תעודות זהות כחולות מודפסות בבית, העולם עצר את נשימתו.

בערב, כשהתוצאות זרמו – 82% בעד סיפוח – נשמע קול נפץ אדיר. זה לא היה בום על-קולי. זה היה הצליל של הפרדיגמה הישראלית מתרסקת לרסיסים. הפלסטינים לא רצו לזרוק אותנו לים; הם רצו לשחות איתנו באותה בריכה. וזה, הבין ראש הממשלה כשהוא צופה בגרפים מזנקים בטלוויזיה, היה האיום הקיומי הגדול ביותר מאז ומעולם. האויב לא רצה להשמיד אותנו, הוא רצה להיות אנחנו.

שעתיים לאחר מכן, בתל אביב, המסכים בבורסה לניירות ערך באחד העם נצבעו בירוק בוהק שלא נראה כמותו מאז שנות ה-90. מדד ת"א 35 זינק ב-8% בתוך שעה. מדד הבנקים המריא ב-12%.

ההיגיון הקר של השוק היה אכזרי וחד: הסיכון הביטחוני התאפס. הפלסטינים רוצים להיות ישראלים. 

"תקשיב טוב," צעק לי בטלפון אנליסט בכיר מבית השקעות מוביל, קולו נבלע בהמולה של חדר המסחר. "אין יותר רשות פלסטינית, אין יותר חמאס ביו"ש שמתחבא מאחורי אזרחים, אין יותר 'סבבים'. הצבא שולט בהכל. המחסומים יורדים. כוח העבודה הפלסטיני מוזיל את העלויות. המשקיעים הזרים? הם לא רואים 'בעיה דמוגרפית', הם רואים 'יציבות'. הם רואים שוק מאוחד מהים לירדן. מבחינת וול-סטריט, ישראל הרגע סיפחה את 'הונג קונג' של המזרח התיכון."

חברות הנדל"ן היו הכוכבות הגדולות. הקרקעות ביהודה ושומרון, שעד הבוקר היו נכס בסיכון גבוה, הפכו בן רגע ל"פרברים המזרחיים של גוש דן"'. המיתוג מחדש היה מיידי. לא עוד "התנחלויות מבודדות", אלא "ערי לוויין ירוקות". מאות מליארדים של שווי נדל"ני ישראלי ופלסטיני נוצרו בין לילה. הכלכלה הישראלית, בציניות האופיינית לה, בחרה להתעלם מהפצצה המתקתקת של אזרחות למיליונים, ולהתמקד בדיבידנד השלום המיידי. השקל התחזק מול הדולר לרמה של 2.95. האבסורד חגג: ככל שהסכנה לקיומה של מדינת ישראל כיהודית גברה, כך הכיס של הישראלים תפח.

אבל התמונות החזקות באמת לא הגיעו מתל אביב, אלא מהעולם.

בכיכר טרפלגר בלונדון, במקום הפגנות הזעם הרגילות עם דגלי פלסטין וקריאות "מהנהר עד הים פלסטין תהיה חופשית", התאספו עשרות אלפי פלסטינים ותומכיהם למסיבת רחוב ענקית. הדגלים הפלסטיניים נעלמו כמעט כליל. במקומם הונפו שלטים כחולים-לבנים (באירוניה מכוונת) עם הסיסמה החדשה שכבשה את הטיקטוק והאינסטגרם תוך שעות: "One State - One Citizenship".

המיתוג מחדש היה גאוני. הפלסטינים לא ביקשו עוד "שחרור מהכיבוש". הם ביקשו "זכויות אזרח". הם אימצו את הרטוריקה של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב של שנות ה-60.

"אנחנו לא רוצים לזרוק את היהודים לים," אמרה צעירה פלסטינית-בריטית בראיון ל-BBC, כשהיא לובשת חולצה עם הכיתוב 'I Love Israel (and my voting rights)'. "אנחנו רוצים לחיות איתם. אנחנו רוצים דרכון ישראלי. אנחנו רוצים ביטוח לאומי. אנחנו רוצים להצביע בכנסת. האם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון תסרב לקבל אותנו?"

בסנטיאגו דה צ'ילה, הקהילה הפלסטינית הגדולה בעולם מחוץ למזרח התיכון יצאה לרחובות בשיירות מכוניות, צופרים ומוזיקה. המסר היה אחיד: הניצחון הושג. ישראל בלעה את הגלולה, ועכשיו היא תיחנק ממנה או תהפוך למשהו אחר.

ובתוך ישראל? המגזר הערבי רעד מהתרגשות.

בנצרת, באום אל-פחם, ברהט – מחסומים פסיכולוגיים של 75 שנה קרסו. חתונות ספונטניות נערכו ברחובות. משפחות שנקרעו בין באקה אל-גרבייה (ישראל) לבאקה א-שרקייה (הגדה) החלו לצעוד אחת לעבר השנייה. הקו הירוק, שגם כך היה דהוי, נמחק מהתודעה.

"זהו יום האיחוד," הכריז ראש ועדת המעקב בנאום ניצחון בכיכר המעיין בנצרת. "אין יותר פלסטינים של 48' ופלסטינים של 67'. יש רק אזרחים שדורשים שוויון. היום אנחנו שני מיליון, מחר נהיה חמישה מיליון, ומחרתיים נהיה הרוב. ברוכים הבאים למדינת כל אזרחיה האמיתית."

ד"ר סמיר, רופא עיניים בן 55 מרמאללה, ישב במרפסת ביתו בשכונת אל-טירה היוקרתית. הוא הביט בילדיו, יזמים צעירים שחנקו את חלומותיהם תחת הכיבוש והשחיתות של הרשות.

"יא באבא," אמרה בתו, נור, סטודנטית מבריקה למדעי המחשב. "אני יכולה להירשם לטכניון בשנה הבאה? בלי אישורים? כמו כולם?"

סמיר חייך, חיוך שהיה תערובת של ניצחון ונקמה. "כן, חביבתי. את תירשמי לטכניון. ואנחנו נסע בשבת לחוף הים בתל אביב, ולא נצטרך לעבור במחסום קלנדיה ולחכות לחייל בן 19 שיעשה לנו טובה. אנחנו נשלם מיסים למדינת ישראל, ואנחנו נדרוש שירותים ממדינת ישראל."

הוא שלף את הדרכון הפלסטיני הירוק שלו, עם סמל הנשר המוזהב, והניח אותו על השולחן כמו שמניחים חפץ ארכיאולוגי חסר שימוש. "אבו מאזן וחבורתו רצו מדינה לעצמם, עם הווילות והג'יפים שלהם. אנחנו העם? אנחנו רצינו חיים. והיום, ישראל נתנה לנו את החיים האלה."

הוא ידע שזה לא יהיה פשוט. הוא ידע שיהיה מאבק. אבל לראשונה בחייו, המאבק לא היה מול טנקים ומטוסים, אלא בבית המשפט העליון, בקלפי, ובתקשורת. ובזירות האלה, סמיר ידע, לפלסטינים יש יתרון עצום: העולם לא ירשה לישראל להיות דרום אפריקה.

אבל בעוד הבורסה חוגגת והערבים צוהלים, הדרמה האמיתית, האלימה והמדממת, התרחשה במקום הכי לא צפוי: בלב ההתנחלויות האידיאולוגיות ובמסדרונות מפלגות "עוצמה יהודית".

עבור הימין הקיצוני, ה"כהניסטי", הורדת הדגל הפלסטינית במוקטעה  היה אמור להיות התגשמות הנבואה. ארץ ישראל השלמה. אין רשות טרור. ריבונות.

אלא שברגע שהדגל הישראלי הונף ברמאללה והשוטרים הפלסטינים הלכו הביתה, האסימון נפל בקול רעם מחריד: הם ניצחו דמוגרפית. ללא "טרנספר" (שאינו אפשרי ב-2030), ריבונות פירושה סוף המדינה היהודית. למעשה , נראה כי מאז משאל העם , פלסטינים מכל העולם מתכוננים לבצע "עלייה".

הזעם היה בלתי נשלט. אבל את מי תוקפים? אין מחבלים לירות בהם. הערבים לא זורקים אבנים, הם מגישים בקשות לתעודת זהות. כ- 100 אלף ערביי מזרח ירושלים, שטח ריבוני ישראלי ,  כבר הגישו או מתכוננים להגיש הבקשה והצבא מגן על הערבים כעת כעל "תושבים מוגנים".

אז הזעם הופנה פנימה.

ביישוב יצהר, קבוצת נערים רעולי פנים, "נוער גבעות" מהדור החדש והקיצוני ביותר, ירדה לא לכפר הערבי הסמוך, אלא להתנחלות הוותיקה והמבוססת העיר אריאל. שם, הם הציתו את ביתו של ראש המועצה, איש ליכוד שתמך בפומבי במהלך הסיפוח וקרא ל"קליטת התושבים הערבים".

הכתובות שרוססו על הקירות המפויחים לא היו "מוות לערבים", אלא "מוות למתיוונים" ו-"בוגדים".

בירושלים, הפגנת ענק של הימין הקיצוני יצאה משליטה. המפגינים לא צעדו לשער שכם. הם צעדו לכנסת. הם ניסו לפרוץ למשכן, לא כדי להילחם בשמאל, אלא כדי להכות חברי כנסת מהימין הממלכתי ומפלגות הציונות הדתית המתונות, שהואשמו ב"מכירת הנשמה היהודית תמורת שקט".

שר בממשלה, סמן ימני בולט שקרא במשך שנים לסיפוח, הוכה עד זוב דם על ידי פעילי ימין שצעקו לו: "הבאת עלינו את החורבן! נתת להם אזרחות! הרסת את המדינה היהודית!".

הפרדוקס היה מושלם וקטלני: אלו שצעקו "ריבונות" במשך עשורים, היו מוכנים כעת לשרוף את המדינה כדי למנוע את תוצאות הריבונות הזו.

חגי, תושב בית אל, סא"ל במילואים ואיש הציונות הדתית הקלאסית, מצא את עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית. בבוקר הוא ראה את חייליו מגנים על שיירת מכוניות פלסטינית חוגגת את פרוק הרשות מפני נערים יהודים שניסו לרגום אותה באבנים.

בערב, הוא קיבל טלפון אנונימי: "אנחנו יודעים איפה אתה גר, יא משת"פ של הערבים. מי שמקבל את השלטון הזה הוא לא יהודי."

חגי ישב בסלון ביתו, נשקו האישי טעון על הברכיים, ומירר בבכי. הוא הבין שהמלחמה על הארץ הסתיימה בניצחון טכני, אבל מלחמת האחים על הנשמה רק התחילה. "חשבנו שהאויב הוא רמאללה," לחש לאשתו. "לא הבנו שרמאללה היא רק הטריגר להשמדה העצמית שלנו."

בלשכת ראש הממשלה בירושלים, השקט היה מתעתע. בחוץ – דיווחי בורסה אופוריים וגינויים רפים לאלימות המתנחלים. בפנים – תחושת מחנק.

ראש הממשלה, דמות "ביטחוניסטית" מהמרכז, האיש שרצה רק "לנהל את הסכסוך", ידע שהוא לכוד. שבועיים של מגעים בינלאומיים למנוע את משאל העם הפלסטיני הבהירה לו מה חושבים גדולי ידידי ישראל. הידיעה המודיעינית האחרונה מקטאר זיעזעה אותו עד הייסוד - לאור פרוק הרשות, הנהגת חמאס תחליט להצטרף לדרישה לסיפוח ישראלי.

הוא הביט בשידור חי ממועצת הביטחון של האו"ם. השגריר האמריקאי נשא נאום נלהב.

"ארה"ב מברכת את ממשלת ישראל על הצעד האמיץ לאיחוד הארץ," אמר השגריר האמריקאי בחיוך ערמומי. "זהו סוף עידן האלימות ותחילת עידן זכויות האדם. אנו מצפים מישראל להחיל באופן מיידי את חוק האזרחות על כל התושבים בין הים לירדן, ברוח ערכי הדמוקרטיה המשותפים לנו. כל ניסיון לייצר שתי מערכות חוק ייענה בסנקציות בינלאומיות חריפות שטרם נראו."

ראש הממשלה ניתק את הסאונד.

אם הוא ייתן אזרחות – הממשלה שלו תיפול, הימין ישרוף את המדינה (תרתי משמע), וישראל תחדל להיות מדינה יהודית תוך עשור. אם הוא יסרב לתת אזרחות ויחיל משטר צבאי קבוע – הכלכלה תקרוס תחת חרם עולמי, הבורסה תתרסק מחר בבוקר, והאמריקאים ינטשו אותו.

הוא נזכר במשפט שאמר לו פעם בכיר ברשות הפלסטינית בשיחה חשאית: "יום יבוא, ואנחנו פשוט נבוא אליכם ונגיד: 'הנני'. ואז תראו שאין לכם מושג מה לעשות."

היום הזה הגיע.

סקרים שנערכו בערוצים השונים הראו כולם אותו דבר - הימין נמחק. רעיון הסיפוח הפך רעיל פוליטית היהודים רוצים שתי מדינות, לא סיפוח. 

הלילה ירד על ארץ ישראל המאוחדת. ברמאללה, בתי הקפה היו מלאים בצעירים שדיברו עברית וערבית בערבוביה, מתכננים את עתידם בתל אביב. בבית אל וביצהר, משמרות של תושבים חמושים פיטרלו לא כדי לשמור מפני מחבלים, אלא מפני יהודים אחרים. בתל אביב, יזמי הייטק הרימו כוסית ל"מזרח התיכון החדש" מבלי להבין שהקרקע תחת רגליהם שינתה את הרכבה הכימי.

על בניין המוקטעה, דגל ישראל התנפנף ברוח, מואר באור הזרקורים. הוא נראה גדול, חזק, ובלתי מעורער. אבל למטה, בצללים, היסודות עליהם עמד המפעל הציוני כולו – הרוב היהודי, הסולידריות הפנימית, היכולת להגדיר "אנחנו" ו"הם" – התמוססו אל תוך הלילה.

ישראל ניצחה את פלסטין, ובכך, אולי, הפסידה את עצמה. השקט שבחוץ היה רק ההפסקה שלפני הצעקה הגדולה שעוד לא נולדה.

המשך יבוא.