שבוע בדיוק לאחר הורדת הדגל במוקטעה, מטוס "כנף ציון" נחת בבסיס אנדרוז במרילנד. הגשם האפור של וושינגטון קיבל את פניו של ראש הממשלה הישראלי, אבל הקור האמיתי המתין בחדר הסגלגל.
לא היו חיוכים, לא היו הצהרות משותפות לתקשורת על "הקשר הבלתי ניתן לערעור". הנשיא האמריקאי, דמוקרט ותיק שכבר ראה הכל, הניח על השולחן מסמך אחד בלבד. מפה.
"אדוני ראש הממשלה," אמר הנשיא, קולו שקט ויבש. "במשך יותר מ- 60 שנה אמרתם לנו שאתם מחזיקים בשטח מסיבות ביטחוניות. אמרתם שזה 'זמני' עד שיהיה פרטנר. ובכן, הפרטנר שלכם כרגע התאבד מרצון והוריש לכם את הבית. יש לכם 2.5 מיליון תושבים חדשים שגרים תחת שליטה צבאית ישראלית מלאה, בלי שום גוף מתווך ועוד 2 מילין עזתים תחת מנדט האו"ם, רובם עוד באוהלים אחרי שהרסתם את עזה ללא תוכנית ל-יום שאחרי שכעת הגיע."
ראש הממשלה ניסה לדבר על "ניהול הסכסוך" ועל "פתרונות ביניים", אבל הנשיא קטע אותו בהינף יד.
"נגמר הזמן לניהול, אדוני. על פי חוות הדעת של מחלקת המדינה, המצב הנוכחי הוא אנומליה משפטית שאנחנו לא יכולים להגן עליה במועצת הביטחון. הסכם אוסלו קנה זמן להסכם קבע אך ממשלות ישראל פעלו לסיכולו והוא כבר אינו קיים . בעזה התנגדתם לשלטון פלסטיני ושנים הסברתם לעולם שהרשות הפלסטינית היא גוף כושל. אפשרתם מימון של ארגון ג'הדיסטי כחמאס כנכס המחליש את הרשות עד שטבח בכם. כשהממשל הרפובליקני של טראפ הודיע כי מתנגד לסיפוח של איו"ש , מיסמסתם את התוכניות לחיזוק הרשות הפלשתינית למרות הסכמתכם לתוכנית 20 הנקודות, שר האוצר אז הצהיר כי מבצע מהלכים לסיפוח. לאיזה פתרון בדיוק אתם מצפים? לאף אחד בעולם אין רצון לשלוט בשטח ואם לא מדינה לפלשתינים או כמינימום רשות אוטונומית מתפקדת בתמיכה מלאה של ישראל אז מדינת ישראל. החוק הבינלאומי לא מכיר ב'זמני' שנמשך לנצח ללא משא ומתן. יש לכם שתי אפשרויות: או שתצאו משם מחר בבוקר ותפנו 600 אלף ישראלים – מה שאני מבין שאתם לא יכולים לעשות – או שתספחו את השטח ותעניקו זכויות. יש לכם 90 יום להעביר חוק סיפוח והסדרה. ביום ה- 91 , אם המצב נשאר כפי שהוא, ארה"ב תימנע מווטו באו"ם ותתחיל בהליכים להגדרת המשטר שלכם כמשטר אפרטהייד. הסנקציות הכלכליות כבר מוכנות במגירה."
הפגישה ארכה 14 דקות. ראש הממשלה יצא החוצה, חיוור כסיד. הוא הבין שהמטרייה האווירית המדינית של ישראל התקפלה. לא נערכה מסיבת עיתונאים משותפת אלא פורסמה הודעה קצרה של דוברות הבית הלבן שלא הותירה מקום לספק באשר למה שהתרחש בחדר הסגלגל:
"ממשלת ארה"ב קוראת לישראל לפעול לסיפוח מיידי של שטחי יהודה ושומרון. עיני העולם כולו נשואות בצפיה לפעולה החלטית ומהירה לייצוב המצב בשטח בדרך דמוקרטית. אנו מתייצבים לצד ישראל ברגע היסטורי זה , על סף "סיום הסכסוך" ונסייע לישראל בכל דרך באינטגרציה של השטחים המסופחים למדינת ישראל. ממשל זה והעולם כולו לא יקבלו משטר אפרטהייד בשטחים המסופחים. אנו בטוחים כי העם בישראל ידע לקבל ההחלטות הנכונות בעת ההיסטורית הזאת"
החזרה לישראל הייתה תחילתה של הסחרחרה. הקואליציה המקרטעת, שנבנתה על שימור הסטטוס-קוו, התפרקה תוך 48 שעות. אי אפשר היה "לא להחליט". האקדח האמריקאי היה על השולחן. הכנסת פיזרה את עצמה, וישראל הלכה למערכת הבחירות המוזרה, המהירה וההיסטרית בתולדותיה.
הנושא לא היה יוקר המחיה, לא איראן, ולא שינויים במערכת המשפט. על שלטי החוצות הייתה שאלה אחת בלבד: סיפוח או התאבדות?
וכאן התרחש ההיפוך הגדול.
הימין האידיאולוגי, זה שחלם דורות על "ריבונות", נכנס לשיתוק. פתאום, כשהריבונות הגיעה עטופה ב- 2.5 מיליון פלסטינים האיו"ש דורשי אזרחות והעזתים דורשים להצטרף , החלום הפך לסיוט. מפלגות הימין המשיחי גמגמו. הם דיברו על "אוטונומיה", על "עידוד הגירה" ו- "שטחי C" , על פנטזיות שקרסו מול המציאות. הבוחרים שלהם, אנשי ימין מתון ומסורתי, הביטו בהם בבעתה. הם רצו ביטחון, לא מדינה דו-לאומית.
לעומתם, השמאל-מרכז הציוני התעורר לתחייה תחת דגל החירום. הקמפיין היה אכזרי: "מצילים את הרוב היהודי". המפלגות התאחדו לגוש אחד ענק שקרא להיפרדות, אך בהיעדר פרטנר להיפרדות ממנו, הם נאלצו להודות באמת המרה: כדי להציל את המדינה, צריך קודם כל לנהל את האירוע ולא להפקיר אותו לכאוס.
והערבים? הם נהרו לקלפיות באוטובוסים, ברכבים פרטיים, וברגל. אחוז ההצבעה במגזר הערבי עמד על 89%. התחושה הייתה היסטורית: הקול שלהם יקבע אם אחיהם בגדה יהפכו לאזרחים.
בליל הבחירות, המדגמים הראו את גודל הרעידה: גוש המרכז-שמאל גרף 75 מנדטים. המפלגות הערביות המאוחדות – 20 מנדטים. הימין הקשה והדתי התרסק ל-15 מנדטים של מחאה זועמת. החרדים רק 10. העם בישראל, ברגע האמת, הבין שהסיפוח הוא עובדה מוגמרת, ומישהו שפוי צריך להחזיק את ההגה.
אבל בזמן שהפוליטיקאים הרכיבו קואליציה, השטח דימם כסף וסמכות.
הוואקום שהותירה הרשות הפלסטינית שאב לתוכו את מדינת ישראל בעוצמה של חור שחור.
סרן (במיל') יונתן, מהנדס תוכנה מתל אביב, מצא את עצמו בצו 8, יושב בלשכה של מושל שכם לשעבר. התפקיד שלו: "קצין תיאום שירותים עירוניים", למעשה מושל שכם כחלק מהממשל הצבאי הישראלי.
"אתה לא מבין," הוא צרח בטלפון לחמ"ל הפיקוד. "המשאיות זבל לא עובדות כי אין מי שישלם סולר. הביוב זורם ברחוב הראשי. מנהל בית החולים הממשלתי דורש תקציב לתרופות כי משרד הבריאות ברמאללה נסגר. מה אני אמור לעשות? לתת לו את הכרטיס אשראי שלי?"
התשובה הגיעה ממשרד האוצר בירושלים, והיא הייתה יקרה להחריד.
בישיבת חירום של הקבינט הכלכלי, הפקידים הציגו את המספרים בידיים רועדות. ישראל נאלצה להזרים 3 מיליארד שקל בחודש רק כדי למנוע אסון הומניטרי בגדה. חשמל, מים, שירותי בריאות, משכורות למורים ולרופאים – הכל נפל על משלם המסים הישראלי וזאת בנוסף לעשרות אלפי אנשי המילואים שגוייסו להחליף המשטרה הפלסטינית שהתמוגגה. גביית המסים ברשות? אפס. אין מנגנון גבייה. תרומות בינלאומיות? חדלו. אין למי להעביר הכסף.
הבורסה בתל אביב, שחגגה חודשיים קודם לכן את "סוף הסיכון הביטחוני", התרסקה אל קרקע המציאות הכלכלית. חברות הדירוג הבינלאומיות הורידו את הדירוג של ישראל ל-BBB מינוס, עם אופק שלילי. "ישראל קנתה חברה פושטת רגל בלי בדיקת נאותות," כתב ה"פייננשל טיימס". "גלולת רעל" דיווח הוולסטריט ג'ורנאל. ההשקעות החזויות של מדינת ישראל באיו"ש הן בסביבות 100 מליארד דולר רק על מנת להגיע לרמת השרות המוניצפלית- חינוכית - בריאותית של הישובים הערבים בישראל. 50 מליארד דולר נוספים נדרשים לתשתיות חשמל, מים , בתי חולים וכבישים בסטנדרט המקובל בישראל. עם הסיפוח , התל"ג הישראלי לנפש יקטן ב- 10%.
ברחובות, הכאוס לבש מדים של מג"ב. עשרת אלפים לוחמי משמר הגבול ואנשי מילואים הפכו לשוטרים כחולים בעל כורחם. הם לא רדפו אחרי מחבלים; הם חקרו גניבות רכב בקלקיליה, טיפלו באלימות במשפחה בחברון, וכיוונו תנועה בבית לחם. "אני לוחם ימ"מ," אמר לוחם מתוסכל לכתב חדשות, "ועכשיו אני רושם דו"ח על חגורה לנהג מונית פלסטיני . זה טמטום."
הדד-ליין האמריקאי התקרב. נותרו שבועיים. הממשלה החדשה, בראשות מנהיג מפלגת מרכז, הבינה שאין ברירה. צריך להעביר חוק סיפוח, אחרת הסנקציות הבינלאומיות ימוטטו את הבנקים ועימם את הכלכלה כולה . זה לא יהיה תהליך ארוך אלא עניין של דקות בהם תעצר זרימת הכספים מישראל ואליה כאשר סנקציות יוטלו על הבנקים הישראליים. למעשה רק האיום בסנקציות גרם לבריחה מהשקל והשקעות בישראל . השקל מגרד את ה- 6 שקלים לדולר , האינפלציה מזנקת. המשק בסיחרור.
ראש הממשלה כינס את היועצים המשפטיים ואת נשיאי העליון בדימוס. "תנו לי מוצא," הוא התחנן. "תנו לי דרך להחיל ריבונות בלי לתת אזרחות."
המשפטנים הנידו בראשם. "אי אפשר, אדוני. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא מאפשר יצירת שני מעמדות של בני אדם תחת אותה ריבונות באופן קבוע. אם אתה מספח, הם תושבים עם זכות לאזרחות. כל קומבינה אחרת תיפסל בבג"ץ תוך דקות. יש לזכור כי יש כבר תקדימים :סיפוח מזרח ירושלים וסיפוח הגולן - מה ההבדל בין דרוזי בגולן למוסלמי בחברון? אם תשנה את החוק, תיצור משטר אפרטהייד שיוביל לאותן סנקציות"
בחוגי הימין נשקלו גם אפשרויות ל- "חוקה ציונית" שתחייב כל אזרח לחינוך ציוני ושבועה שהוא ציוני , אך היא נפלה בהתנגדות החרדים (שכידוע אינם ציונים) ומהטעם הפשוט שלהכריח אזרחים דרוזים או אזרחים ערבים מיפו להצהיר כי הם ציונים כבר הגדיש את הסאה.
ואז הגיע הרגע האירוני ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל.
ראשי הימין המשיחי והמתנחלים, אלו שנלחמו במשך שנים לצמצם את כוחו של בג"ץ ולהעביר פסקאות התגברות, הודיעו שיעתרו לבג"ץ נגד חוק הסיפוח.
הטענה שלהם: חוק הסיפוח סותר את חוק יסוד: הלאום ואת ערכי מגילת העצמאות, שכן הוא מבטל דה-פקטו את הרוב היהודי ומוביל למדינת כל אזרחיה.
"בג"ץ חייב להגן על המדינה היהודית!" זעק יו"ר האופוזיציה הימני מעל דוכן הכנסת. אבל עורכי הדין שלו חזרו אליו עם פנים נפולות. "החוקים שהעברנו בממשלה הקודמת... הם מגבילים את היכולת של בג"ץ לפסול חוקי יסוד. חסמנו את בית המשפט מלהתערב ברצון הכנסת. עכשיו הכנסת רוצה להתאבד, ובית המשפט לא יכול לעצור אותה."
החרב שהימין השחיז כדי להילחם בשמאל, הייתה זו שכרתה כעת את ראשו של החזון הציוני-דתי.
יום שלישי, עשר בלילה. מליאת הכנסת הייתה דחוסה ומחשמלת. בחוץ, הפגנות ענק של הימין שרף צמיגים וקרא "בוגדים", והפגנות של השמאל שעמד בדממה עם נרות נשמה, אבל על גדרות הכנסת לא טיפס אף אחד. הייאוש היה כבד מדי.
ההצעה שעל השולחן: "חוק החלת הריבונות והסדרת המעמד האזרחי ביהודה ושומרון".
יו"ר הכנסת קרא את השמות.
חברי הכנסת מהשמאל הציוני הצביעו "בעד". הם בכו. חלקם רעדו. הם ידעו שהם מצביעים בעד סופה של המדינה כפי שהכירו אותה, כדי להציל אותה מסנקציות ובידוד. הם הצביעו בעד כי האלטרנטיבה הייתה משטר צבאי נצחי , בלתי חוקי וישראל ההופכת לקובה וצפון קוריאה.
חברי הכנסת מהימין, בהמשך למסורת הארוכה של התעלמות מוחלטת מהמציאות והאינטרסים הבסיסיים של המדינה, הצביעו "נגד". הם צרחו. הם קרעו קריעה בחולצותיהם ותכננו לשבת שבעה בכנסת בתום ההצבעה. "דין רודף" כבר נגזר על כל המעורבים - מנשיא ארה"ב ועד שופטי העליון. המשיחיים הצביעו נגד הגשמת חלום ארץ ישראל השלמה, כי הבינו שהמחיר הוא אובדן המדינה היהודית.
חברי הרשימה הערבית ישבו בשקט. כשקראו בשמם, הם הרימו את ידם ואמרו "בעד" בקול צלול. הם לא היו צריכים לנאום. המספרים דיברו בעד עצמם.
הלוח הראה את התוצאה: בעד: 63. נגד: 57.
יו"ר הכנסת הלם בפטיש. המכה נשמעה כמו יריית אקדח בחדר ריק.
בשעה 00:05, הטלפונים רטטו. הודעת "פוש" באפליקציות החדשות בישרה: "היסטוריה: הכנסת אישרה את הסיפוח. תושבי יהודה ושומרון הפכו לתושבי קבע בישראל".
ברמאללה, ד"ר סמיר ישב בסלון ביתו. הטלפון שלו צפצף. הודעה ממשרד הפנים הישראלי, בערבית ובעברית: "שלום סמיר עבדאללה. מעמדך הוסדר כתושב קבע במדינת ישראל. הנך מוזמן לקבוע תור ללשכת רשות האוכלוסין להנפקת תעודת זהות."
הוא הביט בחלון. זיקוקים החלו להאיר את השמיים מעל העיר. צעירים יצאו לרחובות, צופרים במכוניות. הדגלים שהונפו לא היו דגלי פלסטין, אלא דגלים כחולים-לבנים שנתפרו בחיפזון במתפרות בחברון. הניצחון היה שלם. הם לא ניצחו את ישראל במלחמה; הם הפכו לישראל.
במרחק קילומטר משם, ביישוב בית אל, חגי ישב מול הטלוויזיה הכבויה. הוא שמע את הזיקוקים מרמאללה. כל פיצוץ צבעוני בשמיים היה כמו סכין בלב. הוא הביט בתעודת הזהות הכחולה שלו, אותה תעודה שסמיר יחזיק מחר בבוקר.
הוא הבין שהמאבק נגמר. ארץ ישראל נשארה, אבל מדינת היהודים הפכה לפרק בהיסטוריה. הוא מעולם לא הרגיש בודד יותר, בתוך הבית שלו, בארץ שלו, שפתאום הרגישה כמו מדינה זרה לחלוטין. מדינה אחת לשני עמים ? היכן טעינו? חשב לעצמו. חשבון הנפש האישי היה נוקב - התחנכנו על א"י השלמה , התיישבנו בתפיסה של "למנוע מדינה פלסטינית", הצבענו למפלגות שהצהירו "חמאס הוא נכס" כדי למנוע מדינה פלסטינית , סללנו כבישים עוקפים , הקמנו חוות להגן על הקרקעות , הקממנו מאחזים, התעלמנו מפשעי "נוער הגבעות", התפללנו לאלוהים, שמרנו מצוותיו , הלכנו בדרכי הרבנים שהבטיחו גאולה ותקומה, דיברנו על "הרתעה" של הערבים, התפללנו לסיפוח וריבונות. כיצד היינו כה עיוורים למציאות של 2.5 מיליון ערבים , בני אדם המאמינים באותו האל , שלא הולכים לשום מקום? האם היה זה רצון השם? האם זה עונש?.... חגי הוריד הכיפה מראשו והטמינה במגירה ובדק שוב את חסכונותיו. אין לי מה לחפש בבית אל , אמר לעצמו , הגיעה העת לעבור לאזור עם רוב יהודי. שווי הווילה רחבת הידיים שלו שבתחילה צמח עם גל האופטימיות צנח עתה עם ההבנה כי באיו"ש רוב הישובים היהודיים שפוזרו ללא הבחנה בשטח יהיו תחת שלטון מוניצפלי ערבי ואם זה לא מספיק, מה ימנע מערביי רמאללה לרכוש ווילה בבית אל?
בדומה לחגי, עשרות אלפי מתיישבים באיו"ש עשו את אותו חשבון נפש. הסיפוח לא רק יצר מציאות אזרחית חדשה של מדינה דו לאומית אלא מארגן מחדש את השלטון המקומי באיו"ש. בית -אל כבר לא תהיה תחת מועצה אזורית ייעודית של ישובים יהודים אלא בבחירות המוניצפליות הבאות תהיה חלק ממועצה אזורית "עוטף רמאללה צפון " (שם זמני) המשותפת לישובים יהודים וערבים, בדיוק כמו בישראל לפי הסיפוח. מכיוון שהרוב ערבי, המועצה תישלט ע"י רוב ערבי. עשרות אלפי מתנחלים מצאו עצמם עם בית ששוויו נמוך מהמשכנתא עליו. בעתונות הכלכלית עוסקים בגל פשיטות הרגל הצפוי בקרב אוכלוסיית המתנחלים אשר יאלץ הממשלה לסייע לבנקים.
בישובי הימין הקיצוני נערכו טקסים סודיים של השבעה. המחתרת היהודית קמה. ההנהגה שהביאה לאסון חייבת לשלם. נצח ישראל לא ישקר!
הבוקר הפציע. אזרחי ישראל החדשים והישנים ולמעשה העולם כולו שאלו את אותה שאלה - מה יילד יום?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ממתין לאישור