1971 נאם ג'ון קרי , לימים מזכיר המדינה תחת אובאמה , נאום לפני הקונרס כנציג החיילים המשוחררים במלחמת וייטנאם. קרי שרת כקצין בספינות הסיור על נהרות ונפצע 3 פעמים .
המלחמה בעזה מתדרדרת למצב הדומה למלחמת וייאטנם , תסכול של "מעצמה" אל מול חוסר היכולת להכריע ארגון טרור / מיליציה עממית למרות השקעת עתק של משאבים, נפגעים וזמן. תסכול המגיע עד לחייל בקצה.
מלחמת וויאטנם הסתיימה כי לאזרחי ארה"ב נמאס. אזרחי ארה"ב הבינו כי מטרות המלחמה הפכו לא רלבנטיות , כפי שבישראל הבינו למשל כי השהות ברצועת בטחון בלבנון הפכה לא רלבנטית. במבט היסטורי הממשלה תישפט על ההרוגים והפצועים מאז הפסקת האש שהיתה יכולה לסיים המלחמה. צרכים לקרוא את מילותיו של קרי ולחשוב על עזה. לחשוב היטב על המחיר בדם . כי איך מבקשים מאדם להיות האדם האחרון שמת בגלל טעות?
----------------------------------
הנאום:
ברצוני לדבר בשם כל אותם ותיקים ולומר שלפני מספר חודשים בדטרויט ערכנו חקירה שבה העידו למעלה מ-150 חיילים משוחררים בכבוד על פשעי מלחמה שבוצעו בדרום מזרח אסיה. לא היו אלה אירועים בודדים אלא פשעים שבוצעו על בסיס יומיומי תוך מודעות מלאה של קצינים בכל רמות הפיקוד.
אנחנו מבקשים מהאמריקאים לחשוב על זה כי איך אפשר לבקש ממישהו להמשיך להילחם במלחמה כשהסיבות כל כך לא ברורות? מצאנו שלא רק שזו הייתה מלחמת אזרחים, מאמץ של עם שבמשך שנים חיפש את שחרורו מכל השפעה קולוניאלית שהיא, אלא גם מאמץ של ארצות הברית להכניס את כוחה למקום שבו אין לה הבנה של התרבות או העם.
הרסנו כפרים רציונליים כדי להצילם. צפינו בזמן שגברים מסתערים במעלה הגבעות כי גנרל אמר שצריך לכבוש את הגבעה הזאת, ואחרי שאיבדו מחלקה אחת או שתי מחלקות, הם צעדו משם כדי לעזוב את הגבעה לכיבוש מחדש על ידי האויב.
ראינו ממקור ראשון כיצד הוצא כסף על נשק מלחמה, אבל לא על בנייה מחדש של חברות. למדנו את המשמעות של אזורי אש חופשיים, ירי בכל דבר שזז ושל משימות חיפוש והשמדה. נראה היה שהמדינה הפכה לאזור אחד גדול של אש חופשית.
ראינו ותיקים שכבר לא יכלו להבין מדוע הם אמורים למות בשדות אורז עבור אנשים שסירבו להקדיש זמן כדי ללמוד על ההבדלים בין לאומיות לקומוניזם. ראינו את ההשפעות של מדיניות שהוכתבה ממשרדים גבוהים שהוסרו לחלוטין מהמציאות בשטח.
ראינו את אמריקה מאבדת את חוש המוסר שלה כשהיא קיבלה בקור רוח את My Lai, וסירבה לוותר על התדמית של חיילים אמריקאים שמחלקים חטיפי שוקולד ומסטיקים.
אנחנו כאן כדי לשאול וללמוד אם העם הזה למד משהו או לא. אנחנו כאן כדי לשאול אם נוכל לשים את המלחמה מאחורינו או לא.
בכל יום כדי להקל על התהליך שבו ארצות הברית שוטפת את ידיה במלחמה הזו, מציעים לנו את התמונה של שלום בכבוד. אבל אנחנו מרגישים שימשו אותנו בצורה הגרועה ביותר על ידי הממשל של המדינה הזו.
לדעתנו ומנסיוננו, אין שום דבר בדרום וייטנאם שיכול לקרות שמאיים באופן ריאלי על ארצות הברית של אמריקה. ולנסות להצדיק אובדן של חיי אדם אמריקאי אחד בווייטנאם, בקמבודיה או בלאוס על ידי קישור אובדן כזה לשמירה על החופש הוא בעינינו שיא הצביעות הפלילית.
אנחנו כועסים כי אנחנו מרגישים שהממשל של המדינה הזו השתמשנו בצורה הגרועה ביותר. אנחנו כאן כדי לשאול וללמוד אם העם הזה למד משהו או לא.
עכשיו נאמר לנו שהגברים שלחמו שם חייבים לצפות בשקט בזמן שחייהם של אמריקאים אובדים כדי שנוכל להפעיל את היוהרה המדהימה של העמדת פנים שלא הובסנו.
אנחנו כנראה כועסים יותר מכל מה שסיפרו לנו על המלחמה הזו ועל המלחמה המיסטית בקומוניזם. ואנחנו לא יכולים שלא להרגיש שהקורבנות של 50,000 הגברים שמתו בווייטנאם נעשו לשווא.
אנו מאחלים שאלוהים רחום יוכל למחוק את הזיכרונות שלנו מהשירות הזה, אבל אנחנו לא יכולים. הלוואי שהיה אפשר להגיד שזו הפעם האחרונה שנצטרך אי פעם להילחם על משהו שאנחנו לא מבינים.
ראינו את וייטנאם נהרסה באותה מידה על ידי פצצות אמריקאיות ומשימות חיפוש והשמדה, כמו גם על ידי טרור וייטקונג. ראינו הרס בקנה מידה גדול ללא רווח אסטרטגי או מוסרי מובחן.
מישהו צריך למות כדי שהנשיא ניקסון לא יהיה - ואלה דבריו - "הנשיא הראשון שהפסיד במלחמה".
אנחנו מבקשים מהאמריקאים לחשוב על זה כי איך מבקשים מאדם להיות האדם האחרון שמת בגלל טעות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ממתין לאישור