מהגנה רב-שכבתית לזרוע ארוכה: הפתרון הישראלי המלא לאתגר האיראני

 

העימות הצבאי האחרון בין ישראל לאיראן ושלוחיה חשף לעולם תמונה מורכבת של יכולות טכנולוגיות, שבהן כל צד מנסה לנצל את יתרונותיו היחסיים. ניתוח מעמיק של מערכות הנשק המעורבות, כפי שהוצג בין היתר על ידי מומחי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מאפשר להבין את האסטרטגיות, האתגרים והפתרונות הטכנולוגיים המעצבים את שדה הקרב המודרני. מדיון זה עולה תמונה ברורה: בעוד שאיראן בנתה "מעצמת טילים" המבוססת על מסה, ישראל פיתחה מערך הגנה ותקיפה רב-שכבתי המבוסס על עליונות טכנולוגית, דיוק ורשתיות, המגיע כיום לשיא של גמישות וקטלניות.

הגנה: פילוסופיית השכבות מול איום הטילים

ישראל היא, ככל הנראה, המדינה המוגנת ביותר בעולם מפני איומים בליסטיים ואוויריים, הודות למערך הגנה רב-שכבתי שאין שני לו. כל שכבה מיועדת לטפל בסוג איום ספציפי, בטווח ובגובה שונים, במטרה לייעל את היירוט ולנהל את "כלכלת התחמושת" היקרה.

• כיפת ברזל: זוהי השכבה הנמוכה והמוכרת ביותר, המיועדת ליירוט רקטות קצרות טווח, פצצות מרגמה וכטב"מים בטווחים של עד כ-70 ק"מ. היא פועלת בשיטת יירוט מבוססת מרעום קרבה, שבה המיירט מתפוצץ סמוך למטרה ומשמיד אותה באמצעות רסיסים. יכולת זו, לצד "כיפת מגן" הימית, מהווה את קו ההגנה הראשון והחיוני ביותר מפני האיומים השוטפים על עורף המדינה.

• קלע דוד (שרביט קסמים): זוהי שכבת הביניים, שהפכה לאחרונה לעמוד התווך המרכזי. היא נועדה לטפל באיומים בטווחים של 40 עד 300 ק"מ, לרבות רקטות כבדות, טילי שיוט, וכפי שהוכח לאחרונה באופן מבצעי, גם טילים בליסטיים טקטיים. המיירט שלה, ה"סטאנר", הוא פלא טכנולוגי בעל יכולת תמרון יוצאת דופן וראש ביות דו-ערוצי (מכ"ם ואינפרא-אדום), המאפשר לו לבצע פגיעה ישירה במטרה (Hit-to-Kill). הצלחה זו מיצבה את "קלע דוד" כ"סוס העבודה" של ההגנה מפני טילים בליסטיים קצרי טווח, ובכך מאפשרת לשמור את מיירטי ה"חץ" היקרים לאיומים אסטרטגיים.

• מערכת החץ (חץ 2, חץ 3): זוהי שכבת ההגנה העליונה, המיועדת ליירוט טילים בליסטיים ארוכי טווח. "חץ 2" הוא מיירט אנדו-אטמוספרי (בתוך האטמוספירה), הפועל בשיטת מרעום קרבה. "חץ 3", לעומתו, הוא מיירט אקסו-אטמוספרי, המשמיד את האיום מחוץ לאטמוספירה באמצעות פגיעה קינטית ישירה. מערכת החץ, כולל מערכות ה-THAAD האמריקאיות שסונכרנו איתה, מהווה את המענה האולטימטיבי לאיום הבליסטי האיראני.

אולם, הגנה, טובה ככל שתהיה, אינה מספיקה. כדי להשיג הכרעה ולשמור על הרתעה, נדרשת גם "זרוע ארוכה" התקפית אמינה. במשך שנים, הדיון סביב יכולת תקיפה ישראלית באיראן נסוב סביב אתגרים כמעט מיתולוגיים: "עריצות המרחק", הצורך בחדירה עמוקה של מטוסי קרב לשטח רווי הגנה אווירית, והלוגיסטיקה המסובכת של תדלוקים חוזרים ונשנים. מתחת לרדאר, התעשיות הביטחוניות הישראליות, ובראשן רפאל, עמלו על מהפכה שקטה – דור חדש של חימושי "מנגד" (Standoff) ארוכי טווח, המשנים את המשוואה האסטרטגית מהיסוד. הם מעבירים את מרכז הכובד ממטוס הקרב החודר בסיכון גבוה, אל החימוש החכם שהוא נושא.

התקפה: הזרוע הארוכה החדשה של חיל האוויר

ניתוח של שלוש מערכות מפתח – "ספייס 250 ER", "ראמפייג'" ו"רוקס" – חושף כיצד נבנית כאן תזמורת של אש מדויקת, המסוגלת לפרק את ההגנות האיראניות ולפגוע במטרות אסטרטגיות, והכל ממרחק ביטחון יחסי.

• ספייס 250 ER: נחיל כירורגי מדויק: גרסת ה-ER (Extended Range) של ה"ספייס 250" אינה רק פצצה גולשת; היא טיל שיוט קטן ומתוחכם. באמצעות הוספת מנוע טורבו-סילון זעיר, רפאל הרחיבה את טווח הפצצה למעל 150 ק"מ, והפכה אותה לנשק בעל משמעות אופרטיבית. "המוח" שלה, המבוסס על ראש ביות אלקטרו-אופטי עם יכולות התאמת תמונה ובינה מלאכותית, מאפשר לה לצוד ולהשמיד באופן אוטונומי מטרות ניידות וקשות לאיתור, כמו סוללות הגנה אווירית או משגרי טילים, גם בסביבה מוגבלת GPS. בזכות משקלו הנמוך, מטוס קרב בודד יכול לשאת "נחיל" שלם של חימושים אלו.

• ראמפייג' (Rampage): פטיש על-קולי לשבירת הגנות: אם ה"ספייס" הוא אזמל מנתחים, ה"ראמפייג'" (שפותח יחד עם התעשייה האווירית) הוא פטיש על-קוני. זוהי רקטה ארטילרית מדויקת המשוגרת מהאוויר, והיתרון המרכזי שלה הוא מהירותה, ההופכת את יירוטה לאתגר קשה ביותר. ה"ראמפייג'", עם טווח של מעל 150 ק"מ, מיועד למשימות "בעיטת הדלת" – השמדת מטרות קבועות וקריטיות כמו אתרי מכ"ם ומפקדות הגנה אווירית, כדי לסלול את הדרך לגלי התקיפה הבאים.

• רוקס (Rocks): החמקן הבליסטי שבא מהאוויר: "רוקס" מייצג את קפיצת המדרגה האסטרטגית הגדולה ביותר – טיל בליסטי המשוגר מהאוויר (ALBM). הוא מאיץ לגובה רב וצולל לעבר מטרתו במהירויות היפר-סוניות ובזווית תלולה, מה שהופך את היירוט שלו לכמעט בלתי אפשרי. הוא משלב את טווח השרידות והמהירות של טיל בליסטי עם הדיוק הכירורגי של פצצה חכמה, בזכות ראש ביות אלקטרו-אופטי המופעל בשלב הסופי. ה"רוקס" מיועד למטרות האיכות הגבוהות והשמורות ביותר, כמו בונקרים אסטרטגיים ואתרים רגישים במיוחד.

הסימפוניה הקטלנית: תזמורת החימושים בפעולה

העוצמה האמיתית אינה טמונה בכל אחד מהחימושים הללו בנפרד, אלא בשילובם הסינרגטי. ניתן לתאר תרחיש תקיפה רב-שכבתי ורב-ממדי המציב בפני המפקד האיראני דילמה בלתי אפשרית. גל ראשון של טילי "ראמפייג'" מהירים יכול לשתק את מערך המכ"מים, גל שני של "נחילי" ספייס ER יכול לצוד את סוללות ההגנה הניידות, וגל שלישי של טילי "רוקס" יכול להנחית את מכת החסד על מטרות העל האסטרטגיות.

לסיכום, מערך ההגנה הישראלי, בשילוב עם החימושים החדשים של רפאל, אינו רק "עוד פצצה" בארסנל. הוא מייצג שינוי תפיסתי עמוק – מעבר מתקיפה המבוססת על סיכון גבוה של מטוסים יקרים וטייסים, לתקיפה המבוססת על שיגור חימוש חכם, מדויק וקטלני ממרחק. הוא מעניק לישראל "זרוע ארוכה" אמינה, גמישה ועצמאית, המשנה באופן יסודי את מאזן הכוחות מול איראן ומחזירה לידיה של ישראל יכולת צבאית אמינה, שאינה תלויה בחסדיו של איש.