העובדה כי מדינת ישראל, לאחר שני עשורים של הצהרות דרמטיות, תקציבי עתק והכנות לכאורה תחת צילו של איום קיומי מוחשי, מוצאת את עצמה תלויה באופן כמעט מוחלט ברצונה הטוב של ארצות הברית לצורך השמדת תכנית הגרעין האיראנית, אינה רק פרדוקס אסטרטגי. זוהי, במבט מפוכח , עדות לכישלון היסטורי של דמיון, של תעוזה הנדסית ושל רצון מדיני. זוהי אינדיקציה מדאיגה לכך שמדינת ישראל, שניצבת עם "חרב על צווארה", בחרה במודע ובמתכוון לא לפתור בעיות הנדסיות שהיו בהישג ידה, והעדיפה את הנוחות המסוכנת של תלות על פני המאמץ הכרוך בבניית עצמאות אסטרטגית אמיתית. המצב הנוכחי אינו תוצר של גאונות איראנית בלתי ניתנת לפיצוח, אלא במידה רבה תוצאה של קיבעון דוקטרינרי ישראלי, שהוביל אותנו למבוי סתום שנבנה במו ידינו.
בליבת האבסורד ניצבת ההתייחסות הישראלית לשתי בעיות הנדסיות מרכזיות שהציבה התכנית האיראנית: בעיית החדירה לאתרים מבוצרים כמו פורדו, ובעיית "הספק התקיפה" – היכולת להנחית מסה קריטית של חימוש על מאות ואלפי מטרות מבוזרות בפרק זמן קצר על מנת לקצר המערכה כחלק מהדוקטרינה הישראלית. במקום להתייחס אליהן כאל אתגרים הנדסיים שיש לפצח, כפי שידעה ישראל לעשות פעמים רבות בעברה, המערכת הביטחונית התייחסה אליהן כאל מעין "כוח עליון", עובדות יסוד שניתן רק למזער את נזקן, אך לא להתגבר עליהן באופן מלא. זוהי טעות תפיסתית קשה.
אתחיל בבעיית פורדו. אין ספק, מדובר במתקן שהוא פאר היצירה של הנדסת מיגון. הוא חצוב עמוק מתחת להר, מוגן בשכבות של סלע ובטון. אך אין כאן קסם או פיזיקה חדשה. השמדתו דורשת העברת כמות אדירה של אנרגיה קינטית לנקודה מדויקת כדי ליצור אפקט סייסמי שימוטט את המבנים התת-קרקעיים. ארצות הברית פתרה את הבעיה ההנדסית הזו עם פצצת ה-GBU-57 MOP, פצצת ענק במשקל 13.6 טון. קיומה של הפצצה האמריקאית אינו מוכיח שהבעיה אינה פתירה, אלא להפך – הוא מוכיח שיש לה פתרון הנדסי. השאלה הנוקבת היא מדוע ישראל, במשך עשרים שנה, לא הקימה "פרויקט מנהטן" משלה לפיתוח פתרון דומה אם קבלת מפציץ B1 / B52 מארה"ב , שהו האופציה הטריוויאלית היה נחסם ע"י ארה"ב (לדעתי ישרא לא רצתה...)
האם חסרה לישראל היכולת ההנדסית? התעשיות הביטחוניות הישראליות, שידעו לפתח טילים בליסטיים, לוויינים, מערכות הגנה אווירית מהפכניות ומל"טים פורצי דרך, היו יכולות בוודאי לגשת לאתגר כזה. ניתן היה לחשוב על מגוון פתרונות יצירתיים: פצצה כבדה במיוחד בעלת הנעה רקטית שתגביר את מהירות הפגיעה שלה; פיתוח טקטיקת תקיפה של "הקש ורכך", בה מספר חימושים מדויקים פוגעים שוב ושוב באותה נקודה כדי "לקלף" את שכבות ההגנה לפני מכת החסד הסופית; או אפילו פיתוח ראש קרב בליסטי קונבנציונלי כבד במיוחד. או MOP כסוג של מל"ט מתאבד, אך נראה שהאתגר כלל לא הוגדר כיעד לאומי. במקום זאת, המערכת הסתפקה בשיפורים קלים של פצצות קיימות והשלימה עם העובדה שאת "המפתח" האמיתי לפורדו מחזיקה רק וושינגטון. זוהי בחירה, לא כורח המציאות. זוהי החלטה לוותר מראש על פתרון הבעיה הקשה ביותר, ובכך להפקיד את גורל המערכה בידיים זרות.
הבעיה השנייה, והאבסורדית לא פחות, היא בעיית "הספק התקיפה". לישראל כמות גדולה מאוד של מטרות לתקיפה , האויב ביזר את מטרותיו, ולכן נדרשת היכולת לתקוף עשרות מטרות בו-זמנית ובגלים מתמשכים. התגובה הישראלית לכך הייתה, שוב, אינקרמנטלית: רכש של עוד מטוסי קרב, שיפור הדיוק, וקיצור זמני החימוש בטייסות. כל אלו חשובים, אך הם פועלים בתוך אותה פרדיגמה מוגבלת של חיל אוויר טקטי. הם אינם משנים את העובדה הבסיסית: כל מטוס קרב נושא כמות חימוש מוגבלת, וכל גיחה לאיראן היא מבצע לוגיסטי מורכב, מסוכן וארוך. התוצאה היא "הספק" נמוך ביחס להיקף המשימה, מה שהופך את הזמן הנדרש להשיג את מטרת המערכה - הבאת איראן למו"מ בתנאים נוחים לישראל שתהיה אפשרית רק לאחר יצירת מאסת נזק חומרי ופסיכולוגי גדול.
גם כאן, הבעיה אינה טכנולוגית, אלא דוקטרינרית. ישראל כבלה את עצמה במו ידיה ל"כלא" התפיסתי של חיל האוויר כזרוע האסטרטגית הבלעדית. במשך שני עשורים, הוצגו ונבחנו חלופות הנדסיות יצירתיות וברות ביצוע שהיו יכולות לשנות את המשוואה, אך הן נדחקו הצידה. שתי דוגמאות בולטות ממחישות את עומק ההחמצה:
- "התגנבות שמשון" – הפיכת מטוסי תובלה צבאיים / אזרחיים למפציצים: הרעיון להסב מטוסי תובלה כבדים לנשיאת חימוש מונחה או כבד אינו חדש. הוא מאפשר לקחת פלטפורמה זולה יחסית וזמינה, ולהפוך אותה ל"משאית פצצות" המשגרת חימוש ממרחק בטוח או חימוש כבד מטווח קרוב . חיל האוויר האמריקאי, בתכנית "Rapid Dragon", כבר הדגים בהצלחה כיצד ניתן לשחרר מהדלת האחורית של מטוס C-130 משטחים עמוסי טילי שיוט, ההופכים אותו למפציץ לכל דבר ועניין. לישראל יש צי של מטוסי "שמשון" (C-130J) ואף מטוסי בואינג 707 ("ראם") ותיקים כממתדלקים (עדות ליוזמה ישראלית) מדוע לא הושק פרויקט לאומי, בעלות נמוכה יחסית, לפיתוח מערכת שיגור כזו? מטוס תובלה בודד יכול היה לשאת כמות טילים השקולה למבנה שלם של מטוסי קרב. צי כזה יכול היה לשגר מאות טילי שיוט זולים וחימושים משוטטים כדי להרוות את מערך ההגנה האווירית האיראני, להשמיד מטרות איכות רבות, וכל זאת בעלות וסיכון נמוכים משמעותית כאשר התעשיה האווירית ,בבעלות מדינת ישראל, עוסקת בהסבת מטוסי נוסעים למטען?! אך הפתרון הזה, שהיה "שובר שוויון" פוטנציאלי, נותר על מדפי התכנון, ככל הנראה מכיוון שלא התאים לתפיסה המסורתית של חיל האוויר. מה התאים? השקעה של מאות מיליונים ב- "כנף ציון" המשרת את המלך ולא את הממלכה
- "יריחו מהים" – פיתוח זרוע ימית אסטרטגית: האבסורד מגיע לשיאו ברעיון "אוניית הארסנל", עליו כתבתי לאורך השנים. מדובר בהסבת אוניית סוחר פשוטה, בעלות של כמה עשרות מיליוני דולרים, לפלטפורמת שיגור אדירה הנושאת מאות תאי שיגור אנכיים או פתרון שיגור אחר. פלטפורמה כזו, המוצבת באוקיינוס ההודי, פותרת במכה אחת את בעיית המרחק, מספקת שהייה מתמדת באזור, ומאפשרת לשגר מטחי אש אדירים של טילי שיוט, טילים באליסטיים וכטב"מים על כל דרום ומזרח איראן. בעלות של מספר מטוסי F-15EX , ניתן היה לבנות צי קטן של אוניות כאלו וליצור זרוע אסטרטגית חדשה לחלוטין. האירוניה הצורבת היא, שבעוד ישראל זנחה את הרעיון, איראן עצמה אימצה אותו והסבה אוניות כמו "שאהד מהדווי" לנשיאת טילים וכטב"מים. האויב, המוגבל טכנולוגית, הבין את הפוטנציאל הא-סימטרי והחסכוני, בעוד שישראל, עם יכולותיה הטכנולוגיות העדיפות, נותרה מקובעת.
הסיבה העמוקה לכישלון בפיתוח פתרונות אלו אינה תקציבית או טכנולוגית. היא נעוצה, ככל הנראה, בפסיכולוגיה של התלות והפוליטיקה של הזרועות בצה"ל. קיומה של "רשת ביטחון" אמריקאית, בדמות המפציצים ופצצות ה-MOP, יצרה תמריץ שלילי אדיר. היא אפשרה למקבלי ההחלטות בירושלים להימנע מהבחירות הקשות, מהוויכוחים התקציביים ומהסיכונים הפוליטיים וההנדסיים הכרוכים בפרויקטים לאומיים גדולים. קל ונוח יותר לשכלל את הקיים ולקוות שבסופו של יום, האח הגדול יעשה את העבודה השחורה. זוהי מהותה של "חופשה אסטרטגית" – התנהלות כאילו האיום אינו באמת קיומי ומיידי, והשארת הפתרון האולטימטיבי לאחרים.
כעת, הגיע מועד פירעון החשבון. לישראל הניצבת מול איראן גרעינית דה-פקטו, היוצאת למלחמת מנע של "אין ברירה" , יש רק יכולת השמדה עצמאית חלקית של תוכנית הגרעין , הספקי תקיפה המותחים המערכה על שבועות של נזקים כבדים לעורף שחיקת מלאי מערכות היירוט , ותלות גוברת והולכת בחסדי ממשל אמריקאי שסדרי העדיפויות שלו משתנים. זו אינה תוצאה של כוח עליון, אלא של שרשרת החלטות, או ליתר דיוק, אי-החלטות, שהתקבלו כאן, בירושלים. זוהי התוצאה של העדפת הנוח על פני הנכון, של קיבעון על פני יצירתיות, ושל הימור אסטרטגי מסוכן על כך שמישהו אחר יילחם עבורנו את המלחמה הקיומית ביותר שלנו.
האבסורד הגדול הוא לא שאנחנו צריכים עזרה; האבסורד הוא שבחרנו להיות במצב שבו אנו צריכים אותה.
עוד מוקדם להסיק מסקנות.
השבמחקאני נוטה להאמין שלא היינו נכנסים למלחמה הזו בלי פתרונות להכל.
יש גם אינטרסים נוספים כמו לייצר קואליציה של מדינות שיתקפו את איראן יחד איתנו