הפסוק מספר שופטים, "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעְשֶׂה", מהדהד בעוצמה מחרידה במציאות הישראלית של השנים 2022-2025 מאז הקמת ממשלת ימין על מלא, אך הבנת עומקו המלא דורשת תחילה הגדרה מחודשת של המונח "מלך" בהקשר הדמוקרטי-ליברלי. בתפיסה זו, ה"מלך" איננו אדם, דמות או מנהיג עליון. ה"מלך" – במובן של הריבון העליון, המקור לסדר, ללגיטימציה ולצדק – הוא עיקרון מופשט ומוסדי: שלטון החוק. זהו המנגנון המודרני שנועד למנוע בדיוק את האנרכיה המתוארת בפסוק. במקום הכוח השרירותי של אדם, הריבון הוא מערכת כללים מוסכמת ושקופה, הכופפת תחתיה את כולם, מהאזרח הפשוט ועד לראש הממשלה. החוק הוא המבנה המארגן המונע ריכוז כוח מופרז, והוא אמור להיות עיוור למעמד ולקשרים. אלא שלחוק, כעיקרון, אין קיום ללא המוסדות המגנים עליו. מוסדות אלו – "שומרי הסף", ובראשם הרשות השופטת, הייעוץ המשפטי והפקידות המקצועית – הם משרתיו הנאמנים של אותו "מלך" מופשט. תפקידם אינו לשרת את השלטון הפוליטי המתחלף, אלא לשרת את החוק, ולהבטיח שהשלטון עצמו מציית לו.
המשבר הישראלי הנוכחי הוא, לפיכך, סיפורה של הפיכת חצר; ניסיון שיטתי ומכוון להדיח את ה"מלך" הזה ולהחליפו בשלטון של אנשים, שבו הרצון הפוליטי הרגעי גובר על כל נורמה וחוק. זהו הרקע המדויק שבתוכו צומחת השחיתות השלטונית, לא כסטייה מקרית אלא כתוצאה ישירה והגיונית. כאשר מנסרים את הענף שעליו יושבים שומרי הסף, כאשר מערערים על הלגיטימיות של בתי המשפט ומציגים אותם כאויב העם, וכאשר הופכים את שירות המדינה למנגנון של מינויי מקורבים, נוצר ואקום. אל תוך הוואקום הזה נשאב ההיגיון של "איש הישר בעיניו יעשה", המתורגם בפועל למרדף חסר מעצורים אחר השילוש הקדוש של הפוליטיקה הצינית: כוח, כסף וכבוד.
הביטוי המזוקק והטרגי ביותר של תהליך זה הוא העובדה חסרת התקדים שהעומד בראש הרשות המבצעת בישראל מנהל את ענייני המדינה בעודו נאשם בפלילים חמורים של שוחד, מרמה והפרת אמונים. עצם קיומו של המצב הזה הוא התקפה על הרעיון הבסיסי של שלטון החוק. הניסיון לשנות את המערכת המשפטית, המכונה "רפורמה", אינו יכול להיות מנותק מהקשר זה. הוא נתפס בעיני חלקים נרחבים בציבור לא כתיקון ענייני, אלא כניסיון בוטה של הנאשם להכפיף את המערכת השופטת אותו למרותו, להחליש את ה"מלך" שכבר העז להעמידו לדין. זוהי דוגמה קלאסית שבה האינטרס האישי של המנהיג – הישר בעיניו – מתמזג עם מדיניות ממשלתית רשמית, באופן המטשטש לחלוטין את הגבול בין הפרטי לציבורי ומערער את אמון הציבור כולו בטוהר המניעים שלטוניים.
התפוררות זו מחלחלת מטה ומייצרת תרבות שלמה. פרשת הצוללות (תיק 3000), שהוגדרה על ידי ועדת החקירה הממלכתית כפגיעה חמורה בביטחון המדינה, היא מקרה מבחן מושלם. הוועדה קבעה כיצד אינטרסים כלכליים פרטיים ושיקולים זרים שורבבו לתוך תהליכי הרכש הביטחוניים הרגישים ביותר של מדינת ישראל. הפרשה חושפת עולם שבו קו הגבול בין שליחות ציבורית לעסקאות מפוקפקות נמחק כליל. זהו עולם שבו "הישר בעיניו" של גורם כזה או אחר, המונע מתאוות בצע או כוח, גובר על השיקול העליון של ביטחון לאומי. כאשר מערכות הבקרה הפנימיות והחיצוניות – אותם שומרי סף – מוחלשות או מאוימות, נסללת הדרך לאותם גורמים לפעול באין מפריע.
הד לתרבות זו נמצא גם באסון מירון, שם 45 בני אדם קיפחו את חייהם בשל מה שהוגדר על ידי ועדת החקירה כהזנחה פושעת. קביעת הוועדה כי ליושב ראש הכנסת , אמיר אוחנה, אחריות אישית לאסון, חושפת את התוצאה הקטלנית של תרבות ה"יהיה בסדר", של התעלמות מאזהרות של אנשי מקצוע ושל הכפפת שיקולי בטיחות ללחצים פוליטיים ומגזריים. במערכת מתוקנת, שבה ה"מלך" – החוק והאחריותיות – שולט, קביעה כזו הייתה מובילה לתוצאות אישיות מיידיות. במציאות הנוכחית, היא הופכת לעוד סעיף בוויכוח פוליטי, כשהאחריות האישית מתמסמסת ונבלעת ברעש הכולל. זוהי דוגמה מצמררת לאופן שבו "איש הישר בעיניו יעשה" אינו רק מושג מופשט, אלא מתכון לאסון ממשי בחיי אדם.
אחד המהלכים הסמליים והמהותיים האחרונים בהקשר זה הוא ההצעה של אמסלם לביטול "נבחרת הדירקטורים" – מנגנון שנועד להבטיח מינויים מקצועיים ועצמאיים לחברות הממשלתיות, ולהוות חיץ בין ההון הפוליטי להון הציבורי. ביטול הנבחרת אינו מהלך טכני אלא הצהרת כוונות שנאמרה באופן ברור - למנות את "החברים של אמסלם" שאינם ראויים להיכלל ב- "נבחרת" לדירקטורים. המשמעות היא הסרת שומרי הסף האחרונים שנועדו למנוע את הפיכת החברות הממשלתיות לשלל פוליטי, למאגר של ג'ובים ומקורות כוח לחלוקה למקורבים ונאמנים. המהלך הזה פותח את הסכר למודל שבו הכישורים הנדרשים לתפקיד בכיר אינם עוד ניסיון, מקצועיות ויושרה, אלא נאמנות פוליטית. זהו ביטוי מובהק להחלפת שלטון החוק בשלטון האנשים, שבו "הישר בעיניו" של הפוליטיקאי הוא למנות את אנשי שלומו, ללא קשר לטובת הציבור הרחב.
כך, המציאות הישראלית בשנים אלו מתארת מעגל קסמים הרסני: המתקפה על שלטון החוק ושומרי הסף שלו אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להסרת המגבלות והמעצורים. הסרת המגבלות מאפשרת את המרדף אחר כוח, כסף וכבוד באופן חסר רסן. והמרדף הזה, המגולם בשחיתות, במינויי מקורבים ובקבלת החלטות המונעת מאינטרסים אישיים, מחליש עוד יותר את מוסדות המדינה, פוגע אנושות באמון הציבור ומאיץ את תהליך ההתפוררות החברתית. זוהי חזרה למצב הקמאי המתואר בספר שופטים, לא בשל היעדר ממשלה, אלא בשל היעדר "מלך" במובנו העמוק – היעדר סמכות מוסרית עליונה, מוסכמת ומחייבת, שכולם, ובראש ובראשונה המנהיגים, כפופים לה.
המצב כה התדרדר שאפילו האמונים על שלטון החוק עושים דין לעצמם - התעללות חמורה בעציר הופכת למסע דה-לגיטימציה של החוקרים והפרקליטות ומנגד הפרקליטים עושים דין לעצמם ומדליפים חומרי חקירה ואז משקרים לבג"צ ובאותו שבוע , החרדים מפגינים נגד עצמם (הממשלה) בדרישה לעשות הישר בעיניהם ולא להתגייס , גם מי שלא לומד, יאיר נתניהו , הנתבע במספר רב על לשון הרע , דמות שנויה במחלוקת אם לאמר בעדינות , מועמד מטעם הליכוד לר' מחלקה במוסדות הציוניים, שהם עצמם כר פורה לשחיתות מוסדית , בשכר ותנאים של שר ובמקביל מתפוצצת פרשת שחיתות ענקית של הון-שלטון-וועדי עובדים גדולה שמככבים בה , איך לא, אנשי ליכוד .
כל זאת שעשרות אלפי מילואימניקים עדיין משרתים , חמאס לא הובס ואזרחי ישראל חושבים שישראל הפכה למדינת חסות אמריקאית.
ישראל גולשת לטרטוריות של מדינת עולם שלישי. דגל שחור מתנוסס .
בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ.
התורה של הציבור הציוני היא החזון הציוני האוטופי של הרצל מתואר בעיקר בספרו "אלטנוילנד", בו הוא מתאר מדינת יהודים עתידית שתקום בארץ ישראל כחברה מודרנית, מתקדמת, סובלנית ושוויונית. ספרו מדמיין חברה המבוססת על טכנולוגיה מתקדמת, תרבות משגשגת וחינוך הומניסטי, תוך דגש על קשר בין העבר לעתיד ועל יחסים הרמוניים בין לאומים שונים .
חזון זו מהודהד המגילת העצמאות. סטיה ממנו תוביל לחורבן.
הגיע העת לשינוי כיוון.
מסכים עם כל מילה לצערי
השבמחק