ראשית, הדין המשווה מצביע על מאמץ להתמודד עם האתגרים הנובעים מעקרון השוויון באמצעות יצירת מסגרות לשירות חלופי מחד-גיסא, לאזרחים המבקשים פטור משירות צבאי מטעמים מוצדקים, וצמצום הפטורים מחובת שירות כלשהי, מאידך גיסא. כך למשל, ארמניה הרחיבה לאחרונה את הגישה לשירות אזרחי חלופי לעדי יהווה וצמצמה את האפשרות לקבל פטור משירות באמצעות תשלום קנס; דרום קוריאה הקימה לאחרונה מערך שירות אזרחי חלופי לסרבני מצפון; פינלנד ביטלה את הפטור המוחלט משירות שניתן לעדי יהווה; קפריסין ביטלה את הפטור משירות שניתן לקבוצות מיעוט מסוימות ונורבגיה הרחיבה לאחרונה את חובת השירות בצבא גם לנשים.
ניתן לציין, בהקשר זה, כי חלק מהמדינות מציעות לאזרחים המתקשים למלא את החובה לשירות צבאי מלא מסגרות שירות צבאי תובעניות פחות, לרבות מסגרות שאינן מחייבות נשיאת נשק או השתתפות בלחימה. ניתן אפוא לזהות מגמה כללית של הרחבת חובת השירות, ולצדה מגמה של יצירת מסגרות שירות מגוונות ומודולריות. חריגים מסוימים למגמה זו ניתן למצוא בדנמרק, בה רמת ההתנדבות הנוכחית מספקת את צורכי הצבא, וביוון, בה מוסד השירות החלופי התחזק עקב ביטולה של האפשרות להשעות אותו בשעת חירום.
שנית, ההצדקות לפטור משירות צבאי נוטות להיות דומות במדינות השונות – סיבות רפואיות, סיבות משפטיות (העמדה לדין או ריצוי עונש מאסר), סיבות משפחתיות או אישיות אחרות, מילוי תפקיד ציבורי אחר, קיום חובת שירות במדינה אחרת וסרבנות מצפון על רקע דתי או אידיאולוגי. כאמור, בחלק ניכר מהמקרים, ההצדקות האמורות אינן מובילות לפטור מלא מחובת שירות אלא לפטור חלקי משירות צבאי או להפניה לשירות אזרחי חלופי. כך למשל, עדי יהווה מחויבים לשרת בשירות האזרחי ברוב המדינות שנבחנו. מעבר לכך, מספר מדינות מעניקות לאנשי דת פטור משירות בצבא, אך מדובר באנשי דת מוסמכים שמכהנים בתפקיד דתי מסוים, למשל כמרים בכנסייה של נורבגיה או נזירים במנזר הפטריארכיה היוונית בירושלים.
שלישית, הסקירה המשווה מראה כי שירות אזרחי חלופי נוטה להיות ארוך יותר משירות צבאי. מצב דברים זה מבטא תפיסה לפיה מימוש של עקרון השוויון מחייב הכבדה באורך שירות האזרחי ביחס לשירות הצבאי בשל מאפייניו התובעניים פחות של השירות האזרחי, כמו גם מעצם היכולת לבחור למעשה בין שירות צבאי לאזרחי המוצעת רק לאוכלוסייה שעומדת בתנאים המאפשרים גישה שירות האזרחי החלופי.
לבסוף, ניתן ללמוד כי טעמים שקשורים בדת לרוב לא יצדיקו את הדחייה של גיוס לצבא (או של השירות חלופי, במקרים מתאימים). לרוב, דחיית הגיוס לצבא אפשרית מטעמים של לימודים באוניברסיטה, או בשל מצב בריאותי או כלכלי קשה. רק בשתיים מתוך המדינות שלעיל, הכהונה בתפקיד דתי מסוים תסייע בקבלת אישור לדחיית הגיוס לצבא, וזאת למשך הכהונה בתפקיד הדתי המסוים.
הלקח המרכזי שניתן ללמוד מהדין ההשוואתי למקרה הישראלי הוא כי הדרישה לשוויון בנטל אינה ייחודית לישראל, אלא מאפיינת מדינות בהן מתקיימת חובת גיוס בצבא, וכי המגמה של שילוב הולך וגובר של אוכלוסיות פטורות בשירות צבאי או אזרחי חלופי, היא מגמה כללית (במדינות שאינן מתבססות הלכה למעשה על צבא מתנדבים). בד בבד, גם המגמה של יצירת מסלולי שירות ייחודיים בצבא ובמסגרות אזרחיות חלופיות לאוכלוסיות עם מאפיינים מיוחדים, אשר חוקי הגיוס והצעות החוק שעל הפרק מקדמים, מקובלת בדין המשווה. לבסוף, גם להבחנה בין אוכלוסיות שונות שאינן משרתות – על רקע דתי ועל רקע זהות לאומית (במקרה הישראלי, ההבחנה בין בני הישיבות לצעירים ערבים) יש עיגון מסוים בדין החל במדינות אחרות. הבחנה זו יכולה להצדיק במקרה הישראלי, למשל, ניתוב של חלק מבני הישיבות לשירות צבאי במסלול ייחודי לעומת ניתוב של הצעירים הערבים לשירות אזרחי חלופי.
יש לציין, עם זאת, כי המציאות הישראלית חריגה מזו הקיימת במקומות דמוקרטיים אחרים בכמה מובנים: שירות החובה בצה״ל ממושך יותר מהשירות בכל צבא של מדינה דמוקרטית אחרת. הוא גם תובעני יותר, במובן זה שהמציאות הביטחונית בישראל מציבה סיכונים ממשיים בפני המשרתים בצבא, ומכאן מטילה נטל שירות כבד. במציאות כזו, לבחירה בשירות אזרחי משמעות מרחיקת לכת: היא מהווה למעשה בחירה בין שירות במסגרת פעולה מסוכנת לבין שירות במסגרת פעולה לא מסוכנת. מאפיינים אלה של השירות הצבאי בישראל עומדים, ככל הנראה, בבסיס העניין המוגבל בפיתוח של חלופה של שירות אזרחי – קשה למצוא חלופה כזו שתהיה דומה באורכה, ובתובענות שלה לשירות הצבאי. יתר על כן, בתקופות בהן יש צורך במספר גדול של חיילים בצבא, אין נכונות גדולה לנתב מועמדים פוטנציאליים לשירות צבאי לשירות חלופי (לעומת זאת, בתקופות בהן אין צורך במספר גדול של חיילים הנכונות לבחון חלופות כאלה גדלה).
הבדל נוסף טמון במאפיינים הייחודיים של החברה החרדית, כחברה מתבדלת בעלת סממנים תרבותיים מיוחדים. שילובה של החברה החרדית בחברה הישראלית הוא אתגר מורכב – בעל מאפיינים כלכליים, חברתיים ופוליטיים – מעל ומעבר לשאלת השוויון בנטל השירות הצבאי. אשר על כן, הדיון במודלי גיוס החרדים מערב סוגיות הקשורות בגיוס לצבא בסוגיות רחבות יותר הקשורות לאינטגרציה בחברה הכללית (עצם הגיוס נתפס כמהלך אינטגרטיבי, וישנן ציפיות כי השירות יקנה למשרתים כלים שיכולו לסייע להם להשתלב בשוק העבודה). זהו ממד שאינו קיים כמעט במדינות אחרות המקיימות חובת שירות בצבא, וודאי לא בהיקפים דומים לאלו הקיימים בישראל, בה החברה החרדית כוללת כ-14% מאוכלוסיית המדינה, וחלקה באוכלוסייה גדל במהירות.
הצורך של החברה החרדית לשמר את תרבותה הייחודית ואת האוטונומיה התרבותית שלה גם מוביל לדרישה למסגרות שירות מיוחדות אשר יאפשרו למשרתים חרדים להמשיך ולקיים את מנהגיהם (למשל, הפרדה מגדרית נוקשה, דרישות מיוחדות בתחום הכשרות). לכך השלכות על היכולת לשלב אותם במספרים גדולים במסגרות צבאיות, אשר קשה למצוא להן מקבילה בצבאות של מדינות אחרות. כך לדוגמה, בצבא השוויצרי, לפי הפדרציה השוויצרית של הקהילות היהודיות במדינה, חופש הדת לא משחרר את חברי הצבא הדתיים מחובותיהם הצבאיות ואסור שיפגע בפעילות הצבאית, אם כי המשרתים היהודים שומרי המסורת בצבא רשאים לבקש לקבל ארוחות ללא בשר, וכן ניתן לאפשר חופש בערב שבת באופן אינדיבידואלי ולפי המקרה הספציפי.
לבסוף, העובדה כי בצד האוכלוסייה החרדית הגדולה קיימת אוכלוסייה גדולה נוספת אשר פטורה משירות צבאי – החברה הערבית בישראל – מהווה גורם נוסף לדיון בישראל בנושא היקף חובת השירות. עם זאת, מתן פטור למיעוט אתני במדינה משירות בצבא אינו מאפיין ייחודי-ישראלי. בחלק מהמדינות שנבדקו קיימים הסדרי פטור מלא או חלקי מיוחדים לאזרחים המשתייכים לקבוצות מיעוט אתני, פוליטי או גיאוגרפי – תושבי איי פארו וגרינלנד במקרה של דנמרק, מהגרים מצפון קוריאה במקרה של דרום קוריאה, אוכלוסייה ילידית במקרה של טייוואן ואזרחי מדינת אויב במקרה של נורבגיה. משמע, מהסקירה אנו למדים שניתן להצדיק חריגה מעקרון השוויון בנטל כאשר מדובר במיעוט אתני, פוליטי או גאוגרפי מסוים. בניגוד לכך, לא מצאנו שקיימת כיום במדינות שנבדקו התייחסות נבדלת ונקודתית לקבוצת מיעוט בעלת מאפיינים דתיים מסוימים.
==========
הערתי: לאחר השלמת תהליך גיוס החרדים , מדינת ישראל תהיה חייבת להתמודד עם אי השיוויון ביחס לאי גיוס ערבים. ערביי ישראל בני ה- 18 הם דור שלישי ויותר הנולד במדינת ישראל, רובם המכריע ישראלים שומרי חוק , נאמנים למדינה והמשתלבים בחיים החברתיים / כלכליים. חלקם מתנדבים לשרות, רבים משרתים במשטרה. אין כל סיבה כבר כיום שלא לשלוח לכל מחזור הגיוס הערבי צווי התייצבות ללשכות הגיוס למיון וחשיפה לצה"ל , לפתוח פלוגות מג"ב וגדודים ייעודיים (כדוגמת גדוד הסיור הבדואי) ולקבוע לאוכלוסיה זו יעדי גיוס אפשריים בצה"ל ובחברה האזרחית ויצירת מגוון תפקידים. בשלב הראשון הגיוס יבוסס על התנדבות כצעד ראשון להפיכתו לחובה בעתיד.
