(הבמה: משרדו של שר האוצר. שעה מאוחרת. אבן ירושלמית זוהרת באור פנסי הביטחון. בצלאל סמוטריץ', אדם שהצהרותיו הפומביות יכולות להחמיץ חלב במרחק חמישים צעדים, חזר זה עתה מריאיון טלוויזיוני לוחמני במיוחד. הוא סוגר את דלת המשרד הכבדה, וה"בום" המוצק מהדהד את סופיותן של הצהרותיו על המרקע. הוא משחרר את עניבתו, נאנח אנחה שנראית כמרוקנת מאוויר את כל נוכחותו המרשימה, ושוקע אל תוך כס המנהלים האורתופדי, העצום, מאחורי שולחן המהגוני שלו. לרגע, הוא סתם איש. ואז, המונולוג מתחיל.)בקול רם, לחישה לחלל החדר הריק: "זהו. זה אמור להספיק. ככה מדברים. תקיף. החלטי. עמוד שדרה מפלדה יהודאית טהורה."
הוא מרשה לעצמו חיוך קטן ומרוצה. הוא מריץ בראשו את עיקרי הדברים, הקרנה פרטית לקהל של איש אחד. המראיין, הבחור העצבני הזה מערוץ 12 עם הגבה המרצדת, שאל אותו על הצעת הפסקת האש האחרונה.
"הפסקת אש?" רעמתי, נשען אל תוך המיקרופון בעוצמה כזו שטכנאי הסאונד בטח פיתח תסמונת פוסט-טראומטית. "אתה מדבר איתי על 'הפסקת אש' בשעה שאחינו ואחיותינו מוחזקים באפלה המטפטפת של מנהרות הטרור? לא הפסקת אש אנו צריכים, כי אם אש קודש! אש של זעם צודק שתטהר את הארץ! לעצור עכשיו תהיה בגידה היסטורית, כתם על נשמתנו!"
שורה מצוינת, הוא חושב לעצמו, מנגב את משקפיו בשולי חולצתו. אש קודש. מאוד תנ"כי. הבייס יאהב את זה. קצת מוגזם, אולי? לא, לעולם לא מוגזם מדי.
"והסיוע ההומניטרי?" המשיך המראיין, הגבה שלו מבצעת בלט של חרדה.
כמעט צחקתי. סיוע! להם! "סיוע הומניטרי הוא נשק בידי אויבינו!" הכרזתי, מנופף באצבע להדגשה. תנועת האצבע היא מפתח. היא אומרת 'אין על מה לדבר'. "כל שק קמח, כל מיכל שמן, הוא קליע המכוון ללבו של חייל צה"ל! אני אומר, לא גרגר אורז אחד! לא טיפת מים אחת! שישתו את מי המרורים של שנאתם! אני אישית אעמוד במעבר כרם שלום ואחזיר את המשאיות בידיים חשופות אם אצטרך!"
קצת דרמטי הקטע עם ה'ידיים חשופות', הקול הפנימי שלו מצייץ לראשונה, חריקה ביישנית באודיטוריום העצום של חשיבותו העצמית. יש לך ידיים עדינות. מתאימות יותר לחתימה על אגרות חוב מאשר להיאבקות עם נהג משאית מערד.
הוא מתעלם מהקול. הוא במומנטום.
"ואם ראש הממשלה", סיכמתי, קולי יורד לגוון נמוך ומאיים, מהסוג שאתה משתמש בו כשאתה רוצה שכולם ידעו שאתה מחזיק את קיומה העדין של הקואליציה באגרופך כמו כדור פלאפל מעוך, "אם הוא אפילו ישקול את הנתיב ההרסני הזה, את הכניעה הזו לטרור, אז עליו לדעת: מפלגת הציונות הדתית לא תהיה עלה תאנה לחולשה! אני אצא מחדר הממשלה, אני אכריע את הממשלה הזו על ברכיה, ואעשה זאת במצפון נקי ובלב כבד על האומה שאני נאלץ להציל ממנהיגותה שלה!"
בום. הוא חובט קלות על שולחנו שלו, מחקה את מחוות הסיום שלו מהשידור. מושלם. יצירת מופת של תיאטרון פוליטי. הוא נתן להם כל מה שהם רצו לשמוע. הזעם, העוצמה, השכנוע המוחלט והבלתי מתפשר. המצביעים שלו יהיו מאושרים. הם יראו אותו, בצלאל סמוטריץ', כשומר האמיתי האחרון על החומה. איש האמונה והכוח חסר הפשרות.
הוא נשען לאחור, עור הכיסא היקר נאנח באהדה. האדרנלין של ההופעה מתחיל לדעוך. השקט של המשרד משתלט. הוא בוהה במפה של ארץ ישראל על הקיר, צבעי הירוק והחול עמומים באור המנורה.
ואז, הבצלאל השני מכחכח בגרונו. זה שחי מאחורי חומת האש.
הו, יא מפלצת שכמותך, הקול הפנימי לוחש, כבר לא חריקה אלא אנחה עייפה ומלנכולית. איזה שחקן.
סמוטריץ' עוצם את עיניו. הנה זה מתחיל שוב.
"לטהר את הארץ?" שואל הקול, נוטף מאותה צדקנות מאוכזבת ששומעים בדרך כלל מטבעוני על האש. "אש קודש?" מה אתה, נביא זעם מהפרקים הפחות מוצלחים של יחזקאל? אלה אנשים, בצלאל. אנשים. יש להם ילדים. לילדים יש נזלת וברכיים משופשפות והם בטח בוכים כשהם לא מוצאים את הדובי האהוב עליהם, בדיוק כמו שדוידי הקטן בכה בשבוע שעבר כשהוא איבד את הגמל הממולא שלו, שלמה.
הוא יכול לראות את זה עכשיו. ילד קטן בעזה, בוכה על הגרסה שלו לשלמה הגמל, בטח חמור פלסטיק אהוב. אמא של הילד מנסה לנחם אותו, אבל אין נחמה. אין בית. יש אבק ופחד והרעש של הדברים שהוא, בצלאל סמוטריץ', בדיוק דגל בהם בעליזות בטלוויזיה הלאומית.
"לא טיפת מים אחת?" ממשיך הקול הפנימי, עכשיו במצב מלא של מסע רגשות אשם. אתה רציני? אתה, שהתלוננת עשר דקות הבוקר כי במטבחון של המשרד נגמרו המים המוגזים עם נגיעות הליים? עמדת להכריז על משבר לאומי. ואתה רוצה למנוע מאוכלוסייה שלמה כוס מים פשוטה? מה סבתא רבקה שלך הייתה אומרת? היא, שהייתה רצה החוצה עם מגש של לימונדה קרה למטאטאי הרחובות ביום חם. "קצת רחמנות, בצלאל'ה," היא הייתה אומרת. "קצת רחמנות לא עולה כלום."
גל של בושה שוטף אותו. סבתא רבקה. הוא לא חשב עליה כבר עידנים. היא הייתה נותנת לו סטירה על העורף. בעדינות, אבל בתקיפות.
וכל העסק הזה של להפיל את הממשלה, הקול נוזף, תופס תאוצה. "אני אצא!" "אני אכריע אותה!" הו, הדרמה! ההקרבה! בוא נהיה כנים, בסדר? אתה לא הולך לשום מקום. לאן תלך?
עיניו מרפרפות סביב המשרד. שולחן המהגוני המוצק, מצוחצח למשעי. הכיסא הארגונומי שעלה יותר ממכונית משומשת ומכיר את הטופוגרפיה המדויקת של גבו התחתון טוב יותר מאשתו. קו הטלפון המאובטח שגורם לו להרגיש כל כך חשוב. צלוחית תמרי המג'הול המפנקים שהמזכירה שלו משאירה לו כל אחר צהריים. והרכב. הוולוו. הבועה השקטה, המהירה והמשוריינת הזאת שמובילה אותו ממקום למקום, חסינה לפקקים, בורות בכביש ולמציאות המטונפת של החיים הרגילים.
לוותר על זה? הקול לועג. אתה? האיש שכמעט פיטר את הנהג שלו כי הוא עשה קיצור דרך במאה שערים שהוסיף ארבע דקות לנסיעה הביתה? אתה תתפטר מעיקרון? אתה לא תתפטר גם אם ביבי יחליט למנות דובר חמאס לשר לענייני דת! אתה תוציא מכתב גינוי חריף ואז תשאל אם ההסכם הקואליציוני כולל זכויות חניה בכותל.
הוא שוקע נמוך יותר בכיסאו, מובס. זה נכון. הכל. סמוטריץ' הציבורי הוא אריה, שואג מפסגות הרי יהודה. סמוטריץ' הפרטי הוא עכבר שדה מפוחד שמבועת לאבד את גבינת השרים שלו.
הוא, בארכיון הסודי והנעול של נשמתו, הוא שמאלני יפה נפש. מנוי סודי על "הארץ", קורא בטלפון במצב גלישה בסתר. כשהוא רואה תמונות של סבל, האינסטינקט הראשון שלו הוא לא זעם, אלא עצב עמוק וכואב. הוא חושק בסתר שיוכל פשוט... לתקן את זה. את הכל. לשלוח שיירת סיוע ענקית, לא של קמח, אלא של חומרי בניין וזרעים לחקלאות אורגנית ואולי אפילו כמה מתקני שעשועים. הוא מדמיין תוכנית, "קיבוצניקים למען חאן יונס," שבה צעירים ישראלים חדורי אידיאלים עוזרים לבנות מחדש בתים, וכולם שרים שירים של נעמי שמר ומחזיקים ידיים. זו פנטזיה יפהפייה, מגוחכת, וכל כך לא-סמוטריצ'ית.
הוא מפנטז על הסכם שלום. לא פוליטי, אלא אנושי. הוא יישב עם איזה אבא עזתי על כוס תה מתוק. הם לא ידברו על פוליטיקה. הם ידברו על מחיר ספרי הלימוד, על הקושי לגרום לבני הנוער שלהם לסדר את החדר, על הדאגות שלהם לעתיד. הם ימצאו מכנה משותף. הם יהפכו לחברים. אולי הם אפילו יחליפו גילופי עץ זית.
איזה שטויות סנטימנטליות, סמוטריץ' הציבורי מנסה להתפרץ, אבל הקול הפנימי חזק מדי עכשיו.
זה לא שטויות! זו הגינות! זה מה שאתה באמת מאמין בו כשאתה לא מופיע מול המצלמות! אבל אתה לא יכול להגיד את זה. ברור שאתה לא יכול. המצביעים שלך לא בחרו באיש שחולם על פרויקטים של גינון אורגני בין-קהילתי. הם בחרו איל ניגוח. הם בחרו אש קודש. אז כל יום, אתה לובש את התחפושת ומשחק את התפקיד. ומת קצת מבפנים.
המזכירה שלו מזמזמת באינטרקום. "כבוד השר, סליחה על ההפרעה בשעה כזו. מלשכת ראש הממשלה על הקו. הם רוצים לאשר את הצבעת הממשלה מחר על 'יוזמת הרחבת המסדרון ההומניטרי.'"
הוא קופא. ידו מרחפת מעל הכפתור. מסדרון הומניטרי. הרחבה. שתי מילים שגורמות לדמותו הציבורית לרצות להתלקח ספונטנית. הוא כבר יכול להרגיש את ההודעה הזועמת לעיתונות מתגבשת במוחו. "מכה אנושה לגאוותנו הלאומית!" "סמוטריץ' שוקל את צעדיו!"
הוא מדמיין את עצמו, צועד החוצה מחדר הממשלה, הבזקי המצלמות מסביב. המורד האמיץ. איש העקרונות.
ואז הוא מדמיין את האלטרנטיבה. לחזור הביתה במונית. מונית רגילה ומטונפת. לשבת בפקק. לנסות למצוא את המפתחות. אשתו, רויטל, שואלת, "עשית מה? התפטרת? בצלאל, אתה יודע כמה שווה פנסיה של שר? יישור השיניים של דוידי לא ישלם את עצמו!"
הוא עוצם את עיניו. הוא מרגיש את העור הרך של כיסאו. נדמה שהוא מחבק אותו, לוחש הבטחות מתוקות. אל תעזוב אותי, הוא אומר. אני תומך בך. תרתי משמע.
הוא לוקח נשימה עמוקה. ההצגה חייבת להימשך. לאיל הניגוח יש תפקיד למלא. אבל אולי... אולי הוא יכול למתן מבפנים. הצבעת 'כן' אסטרטגית, ממוסגרת כתחבולה מתוחכמת להרדים את האויב בתחושת ביטחון מזויפת! כן, זהו זה! הוא לא פחדן, הוא אסטרטג! גאון פוליטי ערמומי שמשחק משחק ארוך למען השלום! חפרפרת הומניטרית סודית!
הוא לוחץ על כפתור האינטרקום. קולו, כשהוא יוצא, הוא שוב תקיף, החלטי, קולו של סמוטריץ' האריה.
"תגידי להם שאני אהיה שם, שירה. ותגידי להם... תגידי להם שאני מביא הערות."
הוא מנתק ומושך אליו פנקס. בראש הדף, הוא כותב באותיות גדולות וזועמות: סיבות להצביע נגד.
כניעה לטרור!
מחליש את ההרתעה שלנו!
איום קיומי!
ואז, הוא עוצר. הוא מביט מהחלון אל ליל ירושלים השליו. הוא חושב על הילד הבוכה ועל הגמל הממולא שאבד. הוא חושב על הלימונדה של סבתא רבקה.
באותיות קטנות, כמעט בלתי קריאות, בתחתית העמוד, הוא משרבט רשימה שנייה, לעיניו בלבד.
סיבות להצביע בעד.
1. הכיסא.
2. הוולוו.
3. התמרים.
4. רחמנות.
