השלמת תהליך ה- BMBY בו ירכוש אלשטיין את מניות בן-משה יקבע לאחרון הפסד כבד של 500 מש"ח.
אי אפשר להאשים את בן-משה כי הוא טיפש או נאיבי - מי שהקים מערכת עיסקית כפי שעשה זאת בן משה הוא אדם אינטליגנטי , מתוחכם שיודע מה הוא עושה. אותם דברים אמורים ביחס לאלשטיין.
התהליך המתרחש לנגד עינינו הוא פשוט תהליך של תיקון טעות עיסקית - השקעה כושלת וככל השקעה כושלת הביטוי לכישלון הוא הפסד כספי.
כתבתי כאן בעבר כי הפסדים הם חלק בלתי נפרד מעולם ההשקעות, בוודאי בשוק ההון והצפיה כי כל השקעה תהיה מוצלחת היא ציפייה לא ריאלית - ככל שהתגמול בגין ההשקעה צפוי להיות גדול יותר - כך הסיכון בהשקעה גדול יותר - הבעיה של המשקיע היא לזהות את ההזדמנויות בהם היחס סיכוי סיכון הוא לטובתו - וזה עדיין לא נבטיח כי השקעה ספציפית תצלח.
ההשקעה של בן-משה ואלשטיין באידיבי מוכיחה כי ניתוח הסיכון הוא עניין בעייתי ביותר - אין ספק כי כל אחד מהם בנפרד, באמצעות הצוות שלו בדקו את נכסי אידיבי שהם רובם המכריע "שקופים" - חברות בורסאיות גדולות הפועלות בשווקים בוגרים המנותחות באופן שוטף ע"י שלל אנליסטים - ובכל זאת הם לא הצליחו לאמוד את הסיכון נכונה.
השקעות כושלות הן נפוצות, אך לעיתים עובר זמן ארוך מאוד מביצוע ההשקעה עד להבנה כי ההשקעה בטעות מקורה - אך שורשי הטעות העיסקית כבר היו ידועים. הדוגמאות הבולטות מהעת האחרונה:
- השקעתו האישית של דנקנר באידיבי אחזקות בנסיון להצילה - שכבר היתה פגר מת לכל עניין - היה זה עיוורון של בעל שליטה.
- ההשקעה של בן-דב בפרטנר רגע לפני הרפורמה בסלולר - כל מי שנשא עיניו לעולם ראה כי שוק הסלולאר בישראל עקום לחלוטין ובעולם נכנסים מפעילים וורטואלים - בן-דב התעלם מהכתובת שעל הקיר.
- ההשקעה של קרן יורק באלביט הדמיה - ניתוח לא נכון של מצב השוק במזרח אירופה / הודו ושווי הנכסים האמיתי של החברה והסתמכות יתר על התמונה הוורודה של בעל השליטה.
אלו הדוגמאות הבולטות של עסקאות כושלות שבוצעו ע"י אנשים / גופים שפשוט טעו בניתוח ההשקעה למרות שכל הכלים עמדו לרשותם.
מכיוון שכישלון השקעה הוא מאורע כלל לא נדיר, עקרון הפיזור חשוב ביותר - אסור למשקיע להגיע למצב בו הוא נמחק כמשקיע בגלל כישלון בהשקעה.
העניין הוא שיש פקטור נוסף שגם מי שמרגיש "מפוזר בהשקעות" (כמו למשל דנקנר באידיבי) נוטה להתעלם ממנו - המינוף. המשותף לכישלונות של דנקנר , בן-דב וזיסר הוא המינוף האישי הכבד אותו הם לקחו על עצמם בנוסף למינוף של העסק ובעסק עצמו היו שכבות רבות של מינוף בתוך חברות ופרויקטים - מבנה זה נותן הרגשה של פיזור כי "יש הרבה עסקים / הרבה פרויקטים" אך פיזור המבוסס על מינוף אינו תורם להורדת הסיכון אלא רק מגדילו.
אין ספק כי מינוף מדוד הוא חיובי , אך יחס ה- LTV צריך להיות מחושב ביחס לשווי הנכסים במצב משברי ולא עפ"י שיערוכים של שוק חם ותמיד יש לשאול את השאלה - כמה אחוזים מההון העצמי אנו מוכנים להפסיד בהשקעה הממונפת ?
במצב בו יש לך הן עצמי של 100% , לבצע השקעה עם 200% כאשר 100% מגיע מהבנק זו השקעה מסוכנת הרבה יותר מאשר השקעה של 100% ללא מימון בנקאי כלל - לא חשוב בכלל כמה "פיזור" קונה ההשקעה בכספי ההלוואה - אנו יודעים היטב כי בעולם הגלובלי יש קורלציה משמעותית בין נכסים, יש משברים כלכליים, פוליטיים שכולם תורמים לתנודתיות במחירים - אך בכל זאת חכמים ומוכשרים, המלווים ביועצים שוגים קשות בהערכת הסיכון הגלום בפיזור ומינוף.
דנקנר, בן-דב, זיסר ואחרים שילמו את המחיר המינוף וחוסר הפיזור - ולא חסרו להם יועצים - אולי הם קרבו יועצים שהסכימו רק עם מה שהם עצמם חשבו?
כמשקיע עצמאי נושא הפיזור והמינוף מעסיק אותי לא מעט אך על אלו בהזדמנות אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ממתין לאישור